עד גיל 102 התאמן יוסף אוריון בחברת מאמן כושר אישי פעמים בשבוע; עד גיל 98 הוא התאמן בקאנטרי רעננה ארבע פעמים בשבוע; עד גיל 95 הוא רכב לקאנטרי על אופניו מביתו שבהוד השרון, ובכל שבת נסע לים כדי לגלוש בגלשן רוח; בגיל 94 השתתף במירוץ האופניים "סובב תל אביב" ובגיל 82 וחצי במירוץ האופניים "ראלי מדגסקר" - 600 ק"מ בשמונה ימים; בגיל 87 נרשם לחוג לריקודי ג'אז, בגיל 83 למד להחליק על גלגיליות, בגיל 79 השתלם במכון "וינגייט" בסנפלינג, בשיט, בטניס ובסקווש, ובגיל 77 החל לרכוב על סוסים. "הייתה לו סקרנות ושמחת חיים של ילד והוא תמיד הציב לעצמו אתגרים", אומרת דפנה אוריון על אביה, שנפטר לפני כשלושה שבועות בשנתו, והוא בן 103 וחצי.
קראו גם >>
ניצל ממוות פעמיים
יוסף אוריון נולד בגרמניה ב־1917 למשפחת לוקסמבורג, משפחה דתית ציונית, בן שני מתוך חמישה ילדים, שכולם עסקו בספורט. יוסף שיחק כשוער בקבוצת כדורגל יהודית ורץ למרחקים ארוכים. כיוון שסבל מהמסגרת הנוקשה של בית הספר הרבה להיעדר מהלימודים, והעדיף לבלות עם חבריו בפעילויות אקרובטיות. בגיל 14 החל לעבוד כשוליית נגר.
יוסף תכנן להשתתף בתחרויות המכבייה השנייה שנערכו בארץ ב־1935, אך לא הצליח לעבור את התחרויות המוקדמות. לדבריו, נסע לתחרות בטרמפים והגיע לתחרות אחרי יומיים ללא שינה.
הוא עלה לארץ בשנת 1936, בעקבות אחיו הבכור שעלה שנתיים קודם לכן. עוד אח ואחות נשלחו על ידי ההורים לארץ במסגרת עליית הנוער. אביו (שהיה מוסמך לרבנות), אמו ואחיו הקטן נספו בשואה. עם הגיעו לארץ השתלב יוסף בפלוגת העבודה "שיבולת" שפעלה ברעננה ואחר כך עברה לאזור רחובות, שם הוא עבד בפרדסים ובסלילת כבישים.
ב־1939 הוא חזר להשתתף בתחרויות וייצג את מכבי רחובות בריצות ארוכות. תחילה ניצח בריצת 3,000 מטר, ואחר כך זכה באליפות ארץ ישראל בריצות 5,000 ו־10,000 מטר. לאחר שהתנדב ליחידת הנוטרים היהודית במסגרת המשטרה הבריטית הוא צורף לנבחרת האתלטיקה של המשטרה.
ב־1941 עברה קבוצת העבודה לקיבוץ דגניה. שנה לאחר מכן הוא התנדב למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, שהוקמה ואומנה על ידי הבריטים במטרה לבלום את פלישת הגרמנים לארץ ולצנוח באירופה כדי להציל יהודים. למען הפעילות הזאת היה מוכן אפילו לוותר על הקריירה הספורטיבית שלו. ב־1944 הוא סופח למחלקה הבלקנית כדי לצנוח בהונגריה, ולמזלו הצניחה המתוכננת בוטלה. "כך ניצלו חייו", אומרת בתו דפנה, "אין ספק שהוא לא היה חוזר משם בחיים".
שנה לאחר מכן החל ללמוד במחזור הראשון להכשרת מורים לחינוך גופני ולאחר שסיים חזר לדגניה, לימד בבית ספר יסודי ובתיכון האזורי בעמק הירדן והיה אחראי על כל פעילויות הספורט העממי והתחרותי באזור.
במלחמת העצמאות לחם אוריון בחטיבת הפלמ"ח. הוא נפצע בירכו בקרב על קרית שמונה ואושפז בבית החולים, ולכן לא השתתף בקרב על נבי יושע, שנהרגו בו 28 לוחמים. "זו הפעם השנייה שהוא ניצל", אומרת בתו.
אחרי מלחמת העצמאות חזר לדגניה והתמנה לרכז הספורט בעמק הירדן. היה ממארגני צליחת הכנרת ותחרויות אתלטיקה והתעמלות. בשל פציעתו לא חזר להתחרות ואימן את בכירי הרצים בארץ.
הסוד לאריכות ימים
בגיל 37 התחתן עם ג'ינט, שעלתה ממצרים. "הם היו הפכים גמורים", מדגישה דפנה, אבא היה איש תרבות הגוף, ואמא הייתה אשת רוח". הם עברו לגור ברמתיים והביאו לעולם שלוש בנות - דפנה (65), נורית (62) ואריאלה (59). יוסף לימד בבתי ספר בהרצליה, בכפר סבא וברעננה; היה מראשוני המורים ב"אוסטרובסקי" ועבד שם עד פרישתו.
במקביל עסק בפעילות ארגונית בענף האתלטיקה הקלה - כרכז אליפויות בתי הספר; כחבר הוועדה בהתאחדות לספורט; כאחד ממארגני המכבייה, כינוס הפועל ואולימפיאדת הנכים (בעת שנערכה בארץ) וגם מירוץ התבור. "אבא השתתף במקצה ל־10,000 מטר ואנחנו המתנו לו על קו הסיום. מגיל צעיר נלווינו אליו לתחרויות", מספרת דפנה שהלכה בעקבות אביה, כמורה לחינוך גופני (ב"אוסטרובסקי" וכיום ב"מטרו־ווסט").
בשלב מסוים הוא מאס בפעילות בענף האתלטיקה ("בגלל העסקונה") והקים את מה שהפך ל"בייבי" שלו - ארגון "המציל החובב", שהכשיר בני נוער כמצילים בבריכה ובים. כהוקרה על התנדבותו בקהילה זכה באות יקיר העיר ואיש השנה של ה"ליונס" בהוד השרון, ומגן ההתנדבות מטעם הכנסת.
עד גיל 91 התנדב במשמר האזרחי, היה פעיל בארגון "בני ברית", בסיירת התיקונים של כפר הנוער "מוסינזון" ובפרויקט "בית חם", והיה מיוזמי מרפאת השיניים הקהילתית. "ביום ההולדת המאה שלו", מספרת דפנה, "הוא ביקש מהאורחים לתרום לחידוש פעילותה של המרפאה שנסגרה, במקום להביא לו מתנות".
בחמש השנים האחרונות, לאחר שלקה בסרטן מח העצם, הוא נהג להתאמן בבית עם מאמן כושר אישי. הוא גם נאלץ להסתייע במטפל סיעודי לאחר שהתעוור. עד תקופת הקורונה הוא היה צלול לחלוטין. ההידרדרות הפיזית והקוגניטיבית החלה בתקופת הסגר הראשון, כשלא יכול היה להיפגש עם בנותיו ועם המאמן שלו.
"גם בשבוע האחרון לחייו, כשכבר התקשה לקום", מספרת דפנה, "שאלתי אותו מה שלומו והוא אמר לי: 'מצוין'. הוא היה אופטימיסט ללא תקנה. מעולם לא שמעתי אותו מתלונן. תמיד היה אומר לנו: 'לא צריך לנוח על זרי הדפנה ולחשוב מה היה, אלא לחשוב מה עכשיו. אל תאמר כשהייתי צעיר שיחקתי, שַֹחֵק והיית צעיר'. את המשפט האחרון חקקנו על מצבתו ליד ציור של נעלי הריצה שלו".
