יום כיפור מתקרב. ושוב מגיע הרגע הזה בשנה שבו צריך לבקש סליחה.
יש כמה אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה — ואבקש. יש כמה שאני לא יודעת שפגעתי בהם, ואני מקווה שהם יגידו לי. כדי שאוכל להתנצל.
אנחנו כולנו רצים כל הימים, נאבקים בזמן, אבל יש את הרגעים האלה, לפני השינה, שפתאום את מריצה במחשבות (או שאולי זו רק אני) דברים שקרו במשך היום ומנסה לשפר את עצמך.
לבדוק אם את הוויכוח ההוא יכולת לנהל טוב יותר, אם את המילה ההיא שאמרת ברגע של כעס יכולת שלא להגיד.
אז ישבתי לי לקראת כיפור וחשבתי על כל הדברים האלה שאני אומרת לעצמי.
על הביקורת המתמדת שלי על עצמי. ופתאום חשבתי שיום כיפור כאן לא רק כדי שנבקש סליחה אלא גם כדי שנלמד לסלוח.
לסלוח לאחרים, אבל גם לעצמנו.
אז הנה מבול הסליחות שלי.
סליחה שלא הייתי מדויקת.
השתמשתי במילה הלא בדיוק מתאימה, אמרתי משהו לא במקום, דיברתי יותר מדי או סיפרתי בדיחה שלא הצחיקה. סליחה.
כשאני עם אנשים, בייחוד עם חברים, אני לפעמים כזו, כי אלו הרגעים שלי שבהם אני משחררת את החסמים שאיתם אני תמיד מודדת מה כן ומה לא.
אני רוצה להבטיח שזה לא יקרה יותר, אבל אין סיכוי. אז פשוט סליחה.
סליחה שלא הגעתי.
רציתי, בחיי. רציתי להגיע לאירוע, לארוחה, לפתיחה, למפגש, אבל לא הצלחתי.
האמנתי שאצליח, ואפילו תכננתי על הדקה איך אני חותכת כמה דקות מפה וכמה משם ואיך אני יוצאת מוקדם ומגיעה בזמן, אבל אז היה פקק או שיחה שהייתי חייבת לעשות (טוב, עזבו תירוצים), ואז קרה משהו (באשמתי או שלא), והכל התאחר, ופתאום הבנתי שאני מתרוצצת ולחוצה, מצפצפת לנהגים בפקק, על סף התקף לב או התמוטטות עצבים ופשוט החלטתי לוותר.
כי אי אפשר להספיק הכל. וצריך לפעמים להבין שפשוט לא תצליחי להגיע.
סליחה שנעלבתי.
אני יודעת שלא התכוונתם, אבל לפעמים אני לא מצליחה שלא להיפגע.
אני מתאמצת, משתדלת וכמעט תמיד נותנת את הנשמה (גם אם נראה לכם שזה בא לי בקלות), וזה באמת לא בשביל לקבל תמורה. זה בשביל לשמח אתכם. את המשפחה, את החברים. ואני עושה את זה באהבה.
אבל אני כן רוצה לדעת ששמתם לב. שאתם מעריכים.
אז מודה, אולי זה לא יפה, אבל אני כן רוצה שתגידו תודה.
סליחה שהייתי כבדה.
גם אני נבהלת כשאני מבינה פתאום שאני קצת נשמעת כמו אמא שלי וכשאני רואה שהילדים חושבים שאני עתיקה ושעדיף להסתיר אותי בבוידעם (אם הם היו יודעים מה זה בוידעם).
אז כן, התבגרתי. סליחה. אני לפעמים עייפה, לפעמים לא מבינה, לפעמים צועקת על השלט של הטלוויזיה (מישהו יכול להסביר לי למה צריך להיות כל כך מסובך להדליק טלוויזיה?!).
אבל אני רוצה להגיד לכם שבתוכי אני אותה בת 17 שרק רוצה לאכול את החיים, לצחוק ולרקוד.
מבטיחה השנה לנסות להיות יותר קלילה.
סליחה שזללתי.
זו בקשת סליחה מעצמי לגופי, אבל האמת היא שאין לי מה לעשות בעניין. אני אזהר ואשמור, אבל אני אחת לכמה זמן אזלול בלי חשבון ואשכנע את עצמי שקלוריות זו אגדה וסוכרים זה טוב לאנרגיה.
החיים די משמינים. זה מה יש, גוף שלי. תתרגל.
סליחה שהתערבתי.
כל כך הרבה פעמים התערבתי והצעתי הצעות ייעול. הייתי בטוחה שאני נותנת עצה טובה.
להחליף מקום לאירוע, להמליץ על מסעדה, על מה לקנות לה מתנה ולאן לנסוע. לפעמים צדקתי, לפעמים זו היתה המלצה ממש גרועה.
כל כך הרבה פעמים אמרתי שזה לא יצליח, ההוא לא יודע, זה מיותר ואת זה ממש כדאי.
ולא תמיד ידעתי. היו אפילו הרבה פעמים שטעיתי. והטעיתי.
אז מעכשיו אני עוזבת. אני אשתדל השנה לזרום יותר עם הרעיונות של אחרים.
ד"ר סוס כבר אמר שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. אז תובילו.
סליחה שלא הבנתי.
שלא הבנתי את הרמז. שלא ידעתי שאת חייבת שניפגש, שהוא צריך עזרה, שהיא בדיוק היתה חייבת מילה טובה.
תגידו לי, בבקשה. אני אמנם גרועה ברמזים, אבל מעולה כשאתם אומרים לי מה אתם צריכים ורוצים.
ואני רוצה להיות שם בשבילכם, אז תעזרו לי לא לפשל.
סליחה שקשה לי לפעמים לסלוח.
לאנשים שפוגעים בלי כוונה צריך לסלוח, אבל יש היום גם הרבה אנשים שפוגעים בכוונה.
שיוצא מהם רוע מכוון, מחודד, שמיועד לפגוע. אני יודעת שלפעמים זה מתוך כאב או קושי, ועדיין, זו לא סיבה. וזו לא הדרך.
על רוע ועל דברים שאנשים עושים רק כדי לפגוע קשה לי לסלוח.
אשתדל.
× × ×
יום כיפור מתקרב. השיח הציבורי בארץ עבר את כל גבולות הטעם הטוב. השיסוי והפילוג הפכו לדגלים, הקיצונים מכל הצדדים עושים משיכת חבל מי יקרע אותנו יותר.
יש עבירות שבין אדם לחברו, אבל יש גם עבירות שבין אדם לאדם שהוא לא מכיר.
בואו נדבר יותר ונכיר יותר.
אנחנו חיים כאן יחד, המשימה שלנו היא להתקרב. לא להתרחק.
ושוב, סליחה אם פגעתי. מבטיחה שלא התכוונתי.
