“תראי מה מצאתי”, הוא אומר לי קורן מאושר כשאנחנו נפגשים בטיפול. הוא נכנס לחדר עם קופסא יפה, ישנה מעט אך הוא אוחז בה כאילו היתה אוצר. הוא מתיישב לאט על הכסא ומביט בי בעיניים נוצצות.“מצאתי את זה אחרי שדיברנו על זיכרונות וגעגועים”.
הוא התאלמן לפני שנה ומאז לא הצליח לאסוף את השברים. לטיפול הוא הגיע כי הרגיש שחייב “לקחת את עצמו בידיים”, מושג עלום משהו, ולבחור בחיים. אני מרגישה את ההתרגשות שלו בחדר והיא מדבקת. אני משערת מה יש בקופסא הזו וכבר משתוקקת להחשף אליה.
ביד מקומטת הוא מוציא מעטפה.
“זה מכתב שכתבתי לה ולילדים כשהייתי במלחמה”, הוא אומר לי, “מאז שדיברנו על מכתבי אהבה ועל הזיכרונות שלי מהזוגיות והנישואים, אני לא מפסיק לקרוא את הדברים”.
“לאה שלי”, הוא מקריא לי, “הימים לא קלים עבורי. הריחוק ממך ומהילדים לא נותן מנוח לליבי. את המראות שאני פוגש כאן אמנע ממך ורק אומר שאני משתוקק לחזור הביתה, אלייך ואל הילדים, מהר ככל האפשר”.
במפגש שקדם לזה דיברנו על הקשר שהיה לו עם אישתו. הם היו נשואים למעלה מ-50 שנה ובחוויה שלו זה היה קשר מושלם ונפלא. האובדן שלה קשה לו מנשוא והגעגועים לא נותנים לו מנוחה. בשיחות על לאה אנחנו מדברים על הקשר שהיה בינהם, מה אהב, למה מתגעגע, כיצד נפרד לפני מותה ועוד ועוד נושאים שעולים. לפעמים הוא מצטער שלא אמר יותר, שלא הביע רגש, שלא נגע יותר.“מה לא הייתי נותן כדי שתהיה פה שוב…”, הוא אומר בעצב.
הדיבור על הגעגוע, קריאת המכתבים שכתב וציורים שקיבל מילדיו - כל אלה הם נכס עבורו ומשענת איתנה לחזור למקומות שהוא כל כך כמהה אליהם. כשהוא מביט בכתב ידה של לאה הוא מרגיש שוב קרוב וזה מחזק אותו.
אנחנו מדמיינים מה לאה היתה כותבת לו היום לו היתה יכולה. איזה מסר היתה מבקשת לומר לו ומה היתה כותבת על האהבה שלהם. המפגש הזה רווי בדמעות ואולי יהיו מטפלים שיחלקו עלי אבל גם אני מוחה דמעה ומתרגשת ביחד איתו. זה מרגש וזה עצוב.
בתוכנית לילית שאני מעבירה אני מקריאה מכתבי אהבה שאוגדו לספר. אני מאמינה גדולה במילים ויודעת שלפעמים זה כל מה שנשאר לנו אחרי לכתו של אהוב.
תכתבו, אני מאיצה במטופלים שלי. תתחילו משורה אחת. מילה. אף אחד לא צריך לדעת, אף אחד לא קורא, אין ציון ואין ההערכה - פשוט תמצאו מקום לשים בו את המחשבות שלכם ואת הרגשות שלכם. זה כל כך נפלא.
המכתבים אל לאה ומלאה ממלאים אותו תקופה ארוכה וניכר שהם מפיחים בו כוחות מחודשים. במפגשים שאחרי הוא יותר אופטימי, יש בו שמחה - וכן, גם הרבה עצב וגעגוע. אבל הוא רואה איך הוא “לוקח את עצמו בידיים”.
יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון 050-6803313
