"לפני הלידה הייתי אישה מלאת שמחת חיים", אמרה לי מורן (שם בדוי). "היום אני מודה שאני לא מתעניינת בתינוק ולא בבעלי. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט".
"אני שמחה שהגעתם", אמרתי והנחתי יד רכה על ברכה. "מה הביא אתכם אליי?".
מורן הצביעה לעבר בעלה רני (שם בדוי) שישב לצידה.
רני סיפר שהוא מרגיש בודד וחסר אונים מול מורן והתינוק. לדבריו, הוא שאל אותה שוב ושוב מה לא בסדר, אבל היא לא הסבירה ואף הכחישה שמשהו השתבש.
מורן השפילה מבט ואמרה כמעט בלחש: "לא שיתפתי פעולה כי לא יכולתי להסביר לו שאני בדיכאון. לא הבנתי את זה עד שהגעתי לטיפת חלב עם התינוק לחיסון. האחות זיהתה את זה מיד".
האחות שלחה את מורן אל רופאת משפחה, שציידה אותה בכדורים ואמרה לה שהמון נשים מתמודדות עם אותה בעיה, ושזו לא בושה.
כששאלתי איך היא מרגישה עכשיו, מורן ענתה שהיא מתחילה להתאושש.
"במה אוכל לעזור לכם?", שאלתי אותם.
"אנחנו לא מסתדרים", השיב רני. "אני מגיע מהעבודה וישר היא דוחפת לי את התינוק לידיים. אני כל הזמן עייף ועצבני. לא מספיק שאני עובד כל היום? אני חוזר הביתה ומורן עם פרצוף תשעה באב. אני מבין אותה אבל אני לא אוהב את המצב שנוצר. אין לנו כוח לשום דבר, בטח לא אחד כלפי השני".
"אתה לפחות יוצא מהבית ורואה אנשים", הרימה מורן את קולה. "המשכת את החיים שלך כרגיל. אני כל היום תקועה בבית עם תינוק שבוכה ולא ישן".
רני נשך את שפתיו. ראיתי שהוא מתאפק שלא לענות לה.
הסברתי להם שהם נמצאים בתקופה קשה ושכל הזוגות שהופכים להורים עוברים טלטלה לא פשוטה. אמרתי להם שהם צריכים לאזור אורך רוח וסבלנות כדי להבין ולתמוך זה בזו. שמדובר במצב זמני, עד שהדברים יסתדרו והם יסתגלו לסיטואציה הלא מוכרת – משפחה עם תינוק חדש.
שאלתי אם יש להם מערך תמיכה של משפחה וחברים שניתן להיעזר בהם בביצוע מטלות שגרתיות של ניקיון, קניות והכנת אוכל. "אני חושבת שמערך תמיכה כזה יכול לעזור לך, מורן, ולהקל גם עליך, רני", הוספתי.
מורן סיפרה שאמא שלה הציעה לה עזרה אבל היא דחתה אותה, כי לא הייתה לה סבלנות והיא לא רצתה לראות אף אחד.
ביקשתי משניהם שינסו במהלך החודש הקרוב לבקש עזרה מכל מי שיכול או רוצה לעזור להם. המשימה שלהם הייתה לאפשר למורן לנוח ולישון יותר, כדי שתהיה יותר רגועה ותוכל לטפל בתינוק.
מרני ביקשתי להימנע מעימותים, כי מורן מגיבה בצורה הורמונלית ולא רצונית, לכן זה לא הזמן להעיר לה על כך או לבקר אותה.
בתוכנית המגירה שלי, אני מתכוונת להציע להם בהמשך למצוא זמן אינטימי אחד לשנייה, בדומה למשהו שעשו בעבר וגרם להם לשמחה והנאה משותפת. כך יוכלו להחזיר לעצמם רגעים טובים שהלכו לאיבוד.
כרגע זה מוקדם מדי לכך, אבל בהמשך – גם זה יגיע.
לפעמים הדרך אל הפתרון מתחילה בצעד אחד קטן של בקשת עזרה.
ואחריו – נפתחת הדלת אל השינוי, שרגע קודם לכן נראה לנו שלעולם לא יגיע.
לפנות. להגיד. לשתף. לבקש. לעתים זה כל מה שנדרש.
שרון בן דור, מטפלת רגשית בשיטת NLP , puni8@walla.com
054-2520015
