בסוף הפגישה שלנו התעקש אברהם אמיר ללוות אותי קצת. הלכנו לאט מהמשרד שלו ועד לכיכר העצמאות. על ספסל קטן, מתחת עץ צעיר שרק החל לתת צל, התיישבנו, ואמיר הצביע על המבנים שמקיפים את הכיכר המרכזית של עפולה.
"הנה מגדל המים, ופה היה מלון שכל ראשי הציונות ביקרו בו. בגין היה נושא פה נאומים על המרפסת בשנות ה־50. כל עפולה הייתה אז מפא"יניקית, אבל בעל המלון היה מהאצ"ל, בגלל זה בגין בא", אמיר סיפר.
"ושם, אחרי הבית הצהוב, התבצע שוד בנק שהסעיר את המדינה בזמנו...". והיו עוד הרבה כאן ושם עד שעורך הדין הוותיק, האיש שנולד בעפולה ב־1942 ולא עזב אותה מימיו, מי שנחשב על ידי רבים בעיר כהיסטוריון של בירת העמק, אמר, "הייתי עכשיו מאוד חולה.
"לא מחלה שסיכנה את חיי, אבל סבלתי מאוד. בבית החולים טיפלו בי מצוין רופא ערבי ואחיות ערביות. אלה האנשים שפוחדים מהם כל כך פה".
× × ×
עפולה בכותרות בשבועות האחרונים, ולא בפעם הראשונה. אחת לכמה שנים, כשיחסי יהודים־ערבים בעיר הופכים למורסה מוגלתית, זה מתפוצץ.
פעם זה הפארק שמחבר בין עפולה הישנה לחדשה שערבים לא ממש יכולים לבלות בו, ופעם, כמו עכשיו, כשבית בעיר נמכר לערבים ובום, בלגן.
ההפגנה בשבוע שעבר שבה השתתף ראש העירייה אבי אלקבץ, שקמפיין הבחירות שלו התבסס על ההבטחה לשמור על עפולה יהודית, פתחה מהדורות חדשות. הרשתות החברתיות סערו.
התבטאויות גזעניות וקשות של תושבים מעפולה נגד ערבים קרעו את המסכים, פה ושם היו תשובות של ערביי הסביבה. הטחת האשמות וכאבים אלה באלה.
"בקיבוצים מקבלים ערבים?", תהו רבים, לפעמים בהתלהמות, ובצדק. "ואם כפר שלם יחליט להשתלט על כמה בניינים חדשים?", שאל מישהו אחר. כל השדים והפחדים קיבלו נפחים ועוצמות ויצאו מפרופורציות. מרחוק נראה היה שעפולה עולה בלהבות השנאה.
בצהרי יום ראשון השבוע רחוב הדסים, הרחוב שבו נמצא הבית שנמכר לערבים, מתעלף מחום. בחלק קטן בחזיתות הבתים והבניינים מונפים דגלי ישראל. אולי נשארו מחגיגות יום העצמאות, אולי נתלו במיוחד לפני ההפגנה.
מעטים האנשים שמסתובבים בשעה הזאת בחוץ. "איזה מאבדת את הצביון היהודי'", צוחקת י' שמתגוררת בשכונה. "מבית אחד שמוכרים פה לערבים אז עפולה כבר לא יהודית? נו באמת".
השתתפת בהפגנה שהייתה ליד הבית?
"לא. זה לא מעניין אותי דברים כאלה".
100 אנשים היו בהפגנה.
"שיבושם להם. עפולה היא לא עיר מעורבת, אבל היא כן עיר של דו־קיום. תלכי לאזור של המוסכים, תלכי לעסקים של השווארמה והפלאפל במרכז, אלה ערבים שמנהלים אותם. מישהו לא הולך לאכול אצלם או לתקן את האוטו כי הם ערבים? סתם עושים פה רעש".
ליד הבית שעומד במוקד הבערה אין סימן מיוחד. התריסים שלו סגורים. אף אחד כנראה לא נמצא עכשיו. לא רחוק ממנו, קצת אחרי שרחוב הדסים מסתיים ומתחיל רחוב לוטם, יש תחנת אוטובוס.
כשמגיע קו 13, קו פנימי בתוך העיר, את הנהג הערבי החדש שמאחורי ההגה לא מעניינים יחסי יהודים־ערבים. חשוב לו לא לטעות בפניות, לא לפספס תחנות. החונך שלו, ערבי גם הוא, מסביר בסבלנות. הם מדברים ביניהם ערבית. הנוסעים לא מגלים איזו דריכות מיוחדת. הנהג ערבי. ביג דיל.
× × ×
על קירות המשרד של עו"ד אמיר תמונות של רבין, של צ'רצ'יל, של הכיכר האדומה במוסקווה ביום שבו גורבצ'וב התפטר. "בדיוק ביקרנו שם", הוא מספר. "ונפל בחלקנו לראות היסטוריה".
היסטוריה מעניינת אותו מאוד. במיוחד ההיסטוריה של עפולה. הוא כותב בוויקיפדיה ערכים הקשורים לעיר, חוקר אותם לעומק, מחבר בין הביוגרפיה המשפחתית לתולדות העיר שהוקמה ב־1925 על אדמות הכפר הערבי הזעיר איל פולה, שתושביו פונו ממנו לאחר שאדמותיו, שהיו שייכות לערבי נוצרי מביירות, נמכרו לחברת קהילת ציון. "עד היום", הוא אומר, "כשאני הולך בשדרות ארלוזורוב אני מתרגש".
באיזו עפולה גדלת?
"גדלתי בעפולה הקטנה. 2,500 אנשים. כולם הכירו אתם כולם. עד קום המדינה הייתה בעפולה אחידות בדעות הפוליטיות. אחרי קום המדינה דברים התחילו להשתנות. עפולה גדלה והפכה מגוונת יותר בכל מובן".
וערבים?
"אני זוכר ערבים שבאו מהכפרים בוואדי ערה למכור בעפולה ירקות. במלחמת השחרור עפולה לא הותקפה. בסך הכל לאורך השנים היו יחסי שכנות טובים עם ערביי האזור. אני זוכר שבתיכון למדו איתי בכיתה כמה נערים מאום אל פאחם ומוסמוס".
אז מה קרה בדרך?
"זה לא שעכשיו ערבים לא מסתובבים בעפולה או שלא רואים ערבים בעפולה. רואים. אבל הפחד העתיק ממכירת קרקעות לערבים עלה וגאה. זה גזעני ונורא.
|בכל הזדמנות שהייתה לי ביקשתי מאנשים לא להשתתף בהפגנות נגד מכירת הבית. בסך הכל אם עוברים ברחובות עפולה לא מרגישים עוינות בין ערבים ליהודים, אבל כשזה מגיע למכירת קרקעות יש מי שמנצל את הפחד, וזה הולך למקום לא טוב.
"אני אוהב את עפולה. אני חושב שהיא מתפתחת יפה. השכונות הצפוניות הולכות ונבנות, גבעת המורה, איפה שאני גר, יפה מאוד, אבל הגזענות מכוערת מאוד, ואני מצטער עליה. לצערי, זה לא קורה רק בעפולה אלא במקומות נוספים בארץ".
× × ×
בערב אותו יום, בחתונה של חבר מטייבה שנשא לאישה את אהובתו הגרמנייה, חשבתי הרבה על המילה צביון. מסביב לשולחן שלי ישבו נוצרים, ערבים ויהודים.
כולנו דיברנו אנגלית ורקדנו בלי להבין מילה לצלילי שירים ששר זמר מלווה בתזמורת נגני עוד. מסביב לשולחן, ברחבה הגדולה ובעיקר בלב, היה מקום לכולם.
אהבה מנצחת את הפחד אם נותנים לה. ואף אחד לא מאבד את צביונו בגלל מישהו אחר.
