"תגידי, מתי וכמה מתרגלים ל'לבד'? עד כמה מצליחים לחיות עם ה'להיות לבד' בשלום?", הוא שאל פתאום. כביכול שאלה שהגיעה משום מקום, ולמעשה הייתה במקום ובזמן.
זה היה בוקר של שבת סתווית כשאילן התקשר פתאום. "נפרדנו", הוא פתח את השיחה. "שמעתי שגם את סיימת עוד פרק. רוצה לנסוע לטיול קטן? יש שמש נעימה בחוץ, ובאגמון החולה זה שיא נדידת העגורים. אני זוכר שאת אוהבת את הציפורים הנודדות האלה. על הדרך נוכל לדבר ולהתעדכן".
שעה קלה לאחר מכן כבר היינו בדרכנו צפונה. שני ידידים שמאחוריהם שנים רבות של היכרות, של מסלולי חיים מקבילים. כאלה שגם אם הם לא נפגשים חודשים ושנים, ברגע שנפגשים שוב נדמה שרק אתמול דיברו. סוג של חיבור מיוחד ששמור למעט מאוד מערכות יחסים בחיים. ברקע נשמעו שירי גל עברי, הנוף הירוק עטף אותנו ככל שהצפנו. "שאלתי אם מתרגלים לחיות עם הלבד בשלום", שאל שוב.
"מה?", הסבתי אליו את פניי כאילו לא שמעתי את השאלה, ובעצם ניסיתי להבין מאיפה היא הגיעה.
"אנחנו נוסעים ונוסעים ואת שותקת", ליטף את שערי. "את מכונסת בעצמך, שקועה בלבד שלך, כרגיל לא משתפת כמעט בכלום. אומרת הכול ובעצם לא אומרת כלום".
"לא הבנתי מה הבעיה עם זה", הסטתי את ידו בכעס מה. "אתה הרי יודע שאני כזאת".
"נכון, ובדיוק מהמקום הזה אני שואל. פתאום, אחרי כמה שנים טובות, אני מוצא את עצמי לבד וקצת חושש מזה. הילדים כבר גדולים ובשלהם, הבית גדול עליי. אני סקרן לדעת עד כמה ה'לבד' הפך להיות חלק מחייך. אני שואל את עצמי אם גם אני אצליח לאמץ את ה'לבד', לא להיאבק בו אלא לקבל אותו. בקיצור, את מוכנה להיות המנטורית שלי למושג ה'להיות לבד'?", חייך.
"עכשיו הבנתי למה הצעת לנסוע היום. זה לא רק העגורים", דחפתי אותו קלות ברכות.
פתאום, במקרה או שלא במקרה, נשמע ברדיו השיר "להיות לבד" ששרה מירי אלוני למילים של יהונתן גפן וללחן של יאיר רוזנבלום ז"ל. "אני לא מאמינה", הודעתי לאילן כמעט בהתרגשות, "תקשיב לשיר. זה אחד השירים שבשנים ההן בחו"ל נהגתי לשמוע בלי הפסקה, ובעצם גם היום חלק מהמילים הם סוג של מוטו בשבילי", הודעתי והצטרפתי לשיר, "אם אני בוכה, זה לא אומר שרע לי. אני בוכה כי זה מצחיק, להיות לבד".
הסטתי מבטי לנוף שבחוץ, התכנסתי שוב בשתיקה. חזרתי אחורה בזמן לאחד הערבים הקרים ההם. ערב מכונן מבחינת הבנת החשיבות של מקום ה"לבד" בחיי. השכבתי את הבנות לישון, הבייביסיטר הייתה בדרך, התחלתי להתארגן לקראת מפגש ה"נשים של" החודשי. קבענו במסעדה קטנה וחמימה, וכתמיד כולנו חיכינו למפגש.
ואז, ברגע אחד, החלטתי שלא. הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא מצטרפת. בא לי להישאר לבד.
התקשרתי וביטלתי את הבייביסיטר, פשטתי את הבגדים, לבשתי את בגד השינה והתקשרתי לבנות החבורה להודיע שאני נשארת בבית. עם עצמי.
"מה קרה?", שאלה ספק בתמיהה ספק בדאגה אחת החברות.
"פשוט בא לי להיות הערב לבד. עם עצמי", השבתי בפשטות.
"את רצינית? יש לנו כל כך הרבה ערבים של לבד, למה גם הערב?", ניסתה להקשות.
"אולי כי כבר התרגלתי ללבד", השבתי בלי לחשוב יותר מדי. "אני לא יוצאת מהחבורה, רק שהפעם באמת לא בא לי".
ניתקתי את השיחה, נכנסתי למיטה, התכסיתי בפוך ולקחתי את אחד הספרים שהיו מונחים על השידה. את השעה שעברה, עד שכיביתי את האור, העברתי בין קריאת עוד כמה עמודים בספר להרהורים ומחשבות. ברקע התנגנה מוזיקה שקטה, השוקו המהביל שהכנתי לעצמי חוסל לאטו. השלווה עטפה את הבית: הבנות ישנו, ג' היה רחוק, ישראל הייתה רחוקה, ופתאום הבנתי שה"לבד" הזה מיטיב איתי, שאני מתרגלת אליו, שהוא לא מאיים.
"אתה מבין", סיכמתי את סיפור הערב הזה לאילן, "אלו הרגעים שהבנתי, שאפשר לעטוף את ה'לבד' באהבה, כי ה'לבד' לעולם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הבנתי שזה שאני לבד לא אומר שאני בודדה, אלא שיש לי הרבה רגעים שלי נטו עם עצמי, שהצלחתי לבנות לעצמי עולם שלם והוא שלי".
"ולא רצית לשים ראש על הכתף? לחלוק את השמחה והקושי עם בן זוגך? הרי זו לא דרך העולם", ניסה אילן לשכנע שאני טועה. "נולדנו יצורים זוגיים, חברתיים. תחשבי, היה לך כיף לנסוע עכשיו לטייל לבד או עדיף איתי?".
"ברור שאיתך, אבל למה זה סותר? כשאני חוזרת לשנים ההן בחו"ל, צברתי עם החברות עוד שעות רבות של שיחות לתוך הלילה, בהן חלקנו סיפורים וחוויות, שאלות ותשובות, התלבטויות והצעות, אבל במקביל סיגלתי לעצמי את ה'לבד' והתחלתי ליהנות ממנו. עוד כשהיינו במדינה הזרה ההיא, בימים שג. היה רחוק והבנות בבית הספר, הייתי מתיישבת לבדי בבית קפה או הולכת לבד לסרט, והמשכתי בדרך הזאת גם כשחזרנו".
"ואם אתרגל ללבד הזה, זה עלול לפגוע בזוגיות הבאה שלי?".
"בודאי שכן. במערכות הזוגיות שלי זה פגע. הרגלתי את עצמי ללשון יחיד: אני רוצה, אני הולכת, אני מזמינה, גם כשהתוכניות זוגיות. אני משתפת רק את עצמי בהתלבטויות, שואלת ועונה לעצמי. סוג של סוציומטית זוגית. אבל מי שירצה אותי חייב להבין, שאני מנהלת קודם כל זוגיות עם עצמי, שהטריטוריה האישית גדולה בהרבה מהזוגית. ואני לא בודדה. תחשוב על זה. יוצאים לעגורים?".
