זה אמור היה להיות השבוע הגדול של הסופרים והוצאות הספרים, אבל לקורונה היו תוכניות משלה. השנה, לראשונה זה עשרות שנים, בוטלו אירועי "חג הספר העברי" והמסורת שצלחה בשלום מלחמות ופיגועים נכנעה לקורונה. הירידים בוטלו, המכירות צנחו, ההרצאות בוטלו וגם הדפסת כותרים חדשים הוקפאה בצל המגיפה.
כיכר העיר ריקה
כבר 11 שנים שיונתן אוחיון מכריז במיקרופון איזה סופר בדיוק חותם על ספריו בכל אחד מהדוכנים. הוא מקריא בדרכים יצירתיות ומשעשעות טקסטים ספרותיים שונים, ובעיקר מייצר אווירה ייחודית לשבוע הספר העברי. "עצוב לי שהשנה זה לא יקרה", אומר אוחיון. "זה יהיה לי חסר מאוד. בטח ארגיש מוזר כשאעבור בכיכר רבין הריקה ונטולת הדוכנים והמבקרים".
להריח, לדפדף, להגיש
בתזמון גורלי, ארבעה ימים בלבד לפני שהמדינה נסגרה בגלל הקורונה, יצא ספרה החדש של שי־לי ליפא (ידיעות ספרים) "הכול יהיה בסדר", מדריך לחיים ולסידור המטבח. "נערכתי לשבוע הספר ופתאום הבנתי שסוגרים את המדינה ואפילו באון ליין קשה לקנות אותו ולא ברור אם השליחים יגיעו לבתים", היא נזכרת. "בפועל, אנשים היו בהישרדות ועסקו באוכל, והספר מכר באלפי עותקים בשיא הקורונה.
"ביטול ההפנינג הישראלי הזה עצוב לי. שבוע הספר מסמל עבורי אהבה לספר הכתוב, המודפס, שאפשר להריח, לדפדף, להרגיש אותו ולקחת למיטה. זה משהו קסום בעיניי. אני אוהבת לשבת בשבוע הספר עם אנשים שמגיעים במיוחד עם ספר שקנו ורוצים שאחתום להם. זה מרגש לפטפט איתם".
מגיל שמונה ועד היום
"בעקבות הביטול של שבוע הספר העברי התחושה שלי לא פשוטה, קשה. זה סוג של אבל, לא רק בהיבט הכלכלי לתעשייה, אלא גם האנשים שחיכו לו והוא נלקח מאיתנו", אומר דב איכנולד, מו"ל ידיעות ספרים. "אני חי בתחושה של אירוע תנכ"י. כששבוע הספר העברי מבוטל זה משהו מאוד עוצמתי. אני בן 64. מגיל שמונה עמדתי עם אבא שלי בדוכני שבוע הספר בכיכר מלכי ישראל, עוד לפני שהיא נקראה כיכר רבין. זה החג הכי יפה מבחינתי, והכי ישראלי אותנטי, שמעיד על הצלחת הציונות והשפה העברית.
"אני נוהג לומר: 'אין מראה ישראלי יפה יותר ממראה משפחה עם ילדים שמגיעה לאירוע ויוצאת עם שקיות מרשרשות ועמוסות בספרים. זה חג שהוא תרבותי מקורי שלנו, שהוא משותף לכולנו. אתה רואה בשבוע הספר חרדים, חילונים, שמאל, ימין, אשכנזים ומזרחים. כולם מגיעים. הסופרים מאושרים לראות את הקהל שלהם ולקבל פידבק. הקוראים נהנים מצילום משותף ושיחה עם המחבר או המחברת. אלה באמת רגעים שמזקקים את התרבות הישראלית וכל מה שעשינו במדינה הזאת. לא האמנתי שאחווה כזה דבר בחיי. גם בפיגועים שבוע הספר התקיים. הוא התקיים גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה כשניהלתי את שבוע הספר בתל אביב. הייתי אז בן 26. בשבוע הזה יש מפגשים מרגשים עד דמעות ואני גאה שאנו עם הספר, למרות המסכים".
להפיק בעיניים עצומות
"מאז שנת 1961, שבוע הספר מעולם לא בוטל", אומר אמנון בן שמואל, המנהל המיתולוגי של האירוע במשך כמעט 30 שנה, ומי שכיהן עד לפני שנה כמנכ"ל התאחדות הוצאות הספרים. "עבורי השבוע הזה מסמל תרבות, חוויה ודמיון. תמיד התרגשתי כשהנכדים שלי היו מגיעים לשבוע הספר, הם כל השנה מחכים לזה. בשבילם זו חוויה, הם מטיילים, בוחרים ספרים ואני סבא גאה. אמנם במשך קרוב ל־27 שנה צברתי ניסיון בשבוע הספר וכבר יכולתי להקים את האירוע בעיניים עצומות, אבל תמיד יש את אותו חשש ואותה חרדה שמשהו עלול להשתבש ושבוע הספר לא ייפתח".
בא לי לבכות
לינדה מזרחי־אמזלג (37), הבעלים של שתי הוצאות ספרים, "אדל" ו"יהלומים", אחראית להוצאתם לאור של כ־250 ספרי מקור ותרגומים בז'אנר הרומן הרומנטי. היא עצמה כתבה עד היום שבעה ספרים שנמכרו באלפי עותקים. "לקראת שבוע הספר היינו אמורים להדפיס עשרה ספרים חדשים, אבל הכל הוקפא", היא אומרת. "כמובן שהיה קשה לקבל את הבשורה המרה ובלית ברירה הסתפקנו בשבוע ספר דיגיטלי, ובמבצע בחנויות: שני ספרים ב־99 שקלים. לא רק הסופרות שלנו מאוכזבות אלא גם הקהל, אבל היה ברור שאי־אפשר להוציא לאור ספרים בזמן שאנשים פוחדים להיכנס לחנויות ולהתקהל".
מזרחי־אמזלג לא יכולה שלא להיזכר בשלושת הדוכנים שלה שהתנוססו ברחבת כיכר רבין בשנה שעברה: "מאות נשים הגיעו, השקנו עשרה ספרים חדשים והסופרות חתמו בלי הפסקה. אני נזכרת בזה ובא לי לבכות. אני מתנחמת בהודעה שקיבלנו מהתאחדות המו"לים, שאולי שבוע הספר יתקיים בספטמבר. אנחנו מקווים שזה מה שיקרה".
הקורונה נכנסה בי חזק
כשהייתה ילדה, שבוע הספר היה חוויה משמחת במיוחד לסופרת אלמוג בר. "בכל שנה הייתי הולכת עם אמא שלי לשבוע הספר ויוצאת עם חמישה ספרים", היא מספרת. בשנים שחלפו מאז, היא הספיקה להפוך בעצמה לסופרת. שני ספרים שכתבה נמכרו באלפי עותקים, ומדי שנה בשבוע הספר הזמינה את קהל הקוראים שלה, שנהרו לכיכר כדי להכיר ולקבל חתימה.
ספרה השלישי, "לאהוב בשחור לבן", יצא בינואר האחרון עם רף ציפיות גבוה. "אבל הקורונה נכנסה בי חזק", היא אומרת. "החנויות נסגרו בחודש מרץ והספר לא קיבל את הרגע שלו. חיכיתי לשבוע הספר כי זאת הזדמנות מצוינת להיכנס לתודעה של אנשים חדשים שלא נחשפו לספרים שלי. מניסיוני, כשאני פוגשת אותם ומספרת להם, הם מתעניינים וקונים. דווקא השנה, כשאני כל כך צריכה, אין לי את זה".
ספרים במקום דגי זהב
שבוע הספר יחסר למוזיקאי ולסופר יהלי סובול קודם כל כהורה. "ללכת לאירוע הזה עם הילדים זה אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים לעשות. חבל שהשנה לא נוכל", הוא אומר. "בשנים האחרונות, בגלל שלא הוצאתי ספר, אני מגיע לשבוע הספר כמבקר מן המניין. המסורת האהובה עליי היא לשתות כוס בירה בתוך המתחם של זמורה ביתן דרכם הוצאתי את שני הספרים שלי. תמיד יש מיני פיקניק בתוך המתחם הזה וגם בשנה שאני לא כותב מזמינים אותי לבירה. אני עדיין מרגיש חלק מהוצאת הספרים ואז אני גם אומר לעצמי: 'טוב אני חייב לכתוב משהו'.
"לנושא הספרות יש מעמד מיוחד בארץ. אין שבוע הנעליים או שבוע דגי הזהב, אבל שבוע הספר יש וחוגגים את קיומו. יש דברים מסורתיים שאני אוהב בו, כמו הכרוז שמכריז על הסופרים שחותמים בדוכנים, צמר הגפן המתוק והנקניקיות. שבוע הספר הוא מסורת נחמדה בעיר שלא כל כך מכבדת מסורת, לכן יש בו משהו מרענן".
יום הזיכרון לסבא
"שבוע הספר מסמל עבורי בעיקר את יצחק שהם ז"ל, סבא שלי", מספר ליעד שוהם. "הוא היה מנהל הוצאת דבר והיה לוקח אותי לשבוע הספר. זו היתה חגיגה. הוא נפטר הרבה לפני שהוצאתי את הספר הראשון שלי ותמיד בשבוע הספר, כשמקריאים את השם שלי, אני חושב על סבא ומה הוא היה מרגיש".
"עבורי זה יום זיכרון לסבא שהיה דמות משמעותית בחיי. השנה יום הזיכרון הפרטי הזה לא יהיה. זו תחושה קשה".
הספר האחרון של שוהם, "הערעור האחרון", מותחן פסיכולוגי שכתב בשיתוף פרופ' יובל אלבשן, יצא במקביל להתפרצות נגיף הקורונה והציפיות להציגו בשבוע הספר נגנזו. "אני רגיל שאחרי שיוצא ספר מתחילה החגיגה. אתה עובד עליו המון ומקווה שכשהוא ייצא לאוויר העולם הוא יגדל ויתפתח, ומגיעות המון תגובות של קוראים, אבל בפועל נסגרו החנויות שהן המכשיר העיקרי להפצה. חשבתי הרבה איך אני מתאושש מזה ועולה שוב על הסוס. למזלי, נכנסתי למשבר במצב די טוב, כי אנשים חיכו לספר הזה. עזר לי גם מאוד שהייתי לראשונה בחיי בזוגיות ספרותית עם יובל אלבשן. זה מקל כשיש מישהו לחלוק איתו את הדבר הזה".
