"זה אבא שלי, משה קוחטה, והוא עישן. כמה שהוא עישן. אבא שלי חלה בסרטן ריאות ומת מקריסת מערכות בגיל 64, וכל זה בגלל הסיגריות. אבל לא באתי להפחיד אתכם. באתי לשתף אתכם בסיפור שלי והסיפור שלי מתחיל כאן". כך מתחיל הסרט שביים עמית קוחטה (17.5), שעולה לכיתה י"ב במגמת ניו מדיה ופרסום בתיכון "אורט שפירא" בכפר סבא.
הוא עומד בבית העלמין, מצולם במצלמת רחפן שעולה מעלה מעלה ומגלה את כל הקברים, על רקע השיר "סיגריות": "התחלתי לעשן כי רציתי/ המשכתי כשהבנתי שזה כיף לי ובכיתי/ ביום שבו ניסיתי להפסיק והתרמית היא/ שאי אפשר להפסיק... אז עישנתי מלא עד שחליתי" (ג'ימבו ג'יי ולהקת "ספא").
לזכרו של אבא
משה קוחטה נפטר בדיוק לפני שלוש שנים והותיר אחריו את בת זוגו לחיים במשך 20 שנה אורלי מור (51) ואת בנם המשותף עמית. לעמית שני אחים למחצה מצד אביו ואח למחצה מצד אמו. אורלי ובנה הבכור מנהלים חברה להפקת אירועים וגן ילדים ועמית, למרות גילו הצעיר, משמש מנהל אירועים בחברה.
בתחילת שנת הלימודים קיבלה הכיתה של עמית משימה: לחבור לעמותה כלשהי ולהכין סרט דוקומנטרי הקשור לתחום עיסוקה של העמותה. הצוות של עמית חבר לעמותת "המיזם למיגור העישון". במוחו של עמית עלה הרעיון לעשות סרט על תהליך הגמילה מעישון שעברה אמו ולהקדיש אותו לזכר אביו. "למרות שאבא שלי בעצמו עישן כל כך הרבה הוא תמיד אמר לי, מאז שהייתי ילד: אם אתפוס אותך מעשן, אני אשבור לך את הידיים והרגליים. ואכן, למרות שכל בני המשפחה שלי עישנו, אני מעולם לא עישנתי. לא יכולתי לסבול את הריח, נגעלתי מזה, ותמיד ביקשתי מהוריי ואחיי שיפסיקו לעשן".
האם אורלי החלה לעשן בגיל 16, כשבן זוגה חלה הפסיקה לחצי שנה ואחרי שנפטר חזרה לעשן, אך עשתה זאת בסתר. "היא ניסתה להסתיר זאת ממני כיוון שכל הזמן גערתי בה והטפתי לה מוסר", מספר עמית. "כשגיליתי שחזרה לעשן פרץ בינינו ריב סוער ואמרתי לה: 'תפסיקי לעשן, אני לא רוצה לאבד גם אותך, אני לא רוצה להישאר יתום'. אמא התרגשה והחלה לבכות. האמירה הזו גרמה לה להתחיל להבין לאן העישון עלול לדרדר אותה, וכשעשיתי את הסרט היה לי ברור ש'אני לא רוצה להישאר יתום' יהיה שם הסרט".
שנה וחצי אחרי שנפטר אביו וכדי לגרום לאמו להפסיק לעשן הוא קנה לה סיגריות אלקטרוניות "ג'ול", ותוך כמה חודשים היא הפסיקה לעשן. "כשפרץ משבר הקורונה חזרתי לעשן", מספרת אורלי, "לא הייתה לי עבודה, ההכנסה ירדה כמעט לאפס, העישון היה סוג של בריחה מהלחץ, מהחובות, התנתקות מהמצב".
בשלב הזה החליט עמית לעשות את הסרט על אמו, בעזרת חברי הצוות יובל צינדר הצלם ונוי אטרקצי העורך. בהתחלה היא לא רצתה לשתף פעולה ולהיחשף. "התביישתי", היא מודה. "אחי ואני ניהלנו איתה שיחה קשה ואחי הצליח לשכנע אותה", מספר עמית, "הבטחנו לה שהסרט לא יזכה לחשיפה מעבר לגבולות בית הספר ושבועיים לאחר שהיא הסכימה יצאנו לדרך".
קשיי הגמילה
הסרט ליווה מקרוב את תהליך הגמילה של אורלי, וכלל שיחות עם המומחית לגמילה מעישון נילי בראון, שציינה ש"התמכרות לניקוטין היא אחת ההתמכרויות הקשות ביותר והסיגריה הופכת להיות חלק ממי שאתה". היא הדגישה שלא צריך להתבייש לקבל עזרה מקצועית.
בהתייחסה להתמכרות של אמו הסבירה נילי לעמית: "אמא במצב של פיפטי-פיפטי. היא גם רוצה והיא גם לא רוצה, כלומר היא לא מעשנת בלב שלם והיא גם לא מפסיקה. היא כל הזמן מתנדנדת". נילי הדריכה את עמית מה לעשות: "צריך לרשום על דף את שני הצדדים של האמביוולנטיות שלה. שאל אותה מה היא אוהבת בעישון ומה היא לא אוהבת, ואל תיתן לה להרגיש מתגוננת". עמית לקח את התפקיד ברצינות, וכאשר מולם דף היתרונות והחסרונות הוא אמר לאמו: "כרגע הוכחת לעצמך שגם היתרונות שלך הם בעצם חסרונות".
אורלי מודעת למחיר ששילם אבא של עמית, ולמחיר שהיא עצמה המשיכה לשלם כי לא עשתה דבר כדי לשנות את מצבה. "מה שאני עושה עכשיו, שאני מצטלמת לסרט, זה איזשהו צעד", היא מדגישה. "אעשה השתדלות גדולה, מה שלא עשיתי אף פעם. אני מאמינה שאנחנו נצליח, שאני אצליח".
שבוע מתחילת התהליך להפסקת העישון, אורלי הודתה: "אני מתה לסיגריה. אני לא אשקר... אני עישנתי כמה שאכטות וכיביתי. בכל הניסיונות שעשיתי בכוחות עצמי מצאתי את עצמי מתרצת למה עישנתי את הסיגריה האחרונה". חודש מתחילת התהליך, עמית הציע לה: "אולי באמת הגיע הזמן שתנסי ללכת לגמילה, לקבל עזרה מקצועית. אולי זה יעבוד". אורלי נענתה בחיוב. "הרגשתי שאני חייבת את זה, כי לפני כן לא הצלחתי להפסיק, והייתי בוכה המון. בלי עמית והסרט שלו לא הייתי עושה את זה".
"גאה בבן שלי"
במהלך הצילומים, האם ובנה מנהלים שיחות אינטימיות כשהם ניצבים זו מול זה במצב של היפוך תפקידים - כשהבן הוא המבוגר האחראי. "זה היה קשה ומתסכל", מודה אורלי, "הרי אני רגילה להיות האמא שמלמדת ומחנכת, ופתאום לשמוע ממנו הטפות מוסר שאני צריכה להפסיק לעשן. אבל לא היה לי אכפת שקיבלתי על הראש מהבן שלי, שפתח לי את העיניים ודרבן אותי ללכת לגמילה".
היא התרגשה מאוד כשצפתה בסרט. "עמית ואני עברנו ביחד תהליך שבא לידי ביטוי בסרט. כשאגיע להקרנה בבית הספר לא אחוש שום בושה או אי נוחות. להיפך. אני הולכת בראש מורם, גאה בתהליך שעברתי, שהוכחתי שעם קצת עזרה אפשר לצאת מההתמכרות, ואני הכי גאה בבן שלי שעמד מאחורי כל זה".
"הפרויקט הזה קירב בינינו", אומר עמית, "אנחנו בקשר הכי טוב מאז מעולם". הוא גאה מאוד בתרומתו לגמילה של אמו ובסרט שביים, וגם בציון 100 שקיבל מהמורה שלו, איתי אברמוביץ.
ומה תעשה כשתהיה גדול?
"אני רוצה לעסוק בתחום התקשורת. להיות כתב, לביים סרטים. זה החלום שלי".
