"האמא של מג"ב", כך כונתה שרה ברוכזלר, שנודעה בפעילותה ההתנדבותית רבת השנים והמגוונת למען הקהילה, והלכה בשבוע שעבר לעולמה בגיל 95.
היא נולדה בברלין ב־1925. כשהייתה בת שמונה נכנס אחד השכנים לבית משפחתה והזהיר את הוריה שהם עלולים להיעצר ביום המחרת, ולכן עליהם לעזוב את ברלין עד חצות. לימים נודע השכן, אלפרד רוזנברג, כאידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית והוצא להורג בעקבות משפטי נירנברג. בעקבות אזהרת השכן ארזו הוריה של שרה מזוודה אחת והרשו לה לקחת לדרך רק את הדובון שלה. מאז, בכל פעם שהייתה רואה דובון בחלון ראווה הייתה מתרגשת ופורצת בבכי, וכל מי שביקר בחו"ל נהג להביא לה דובון במתנה. במשך השנים גדל אוסף הדובונים שלה.
שרה הגיעה לארץ ב־1933 וב־1945 נישאה לאריה, שעלה לארץ לבדו במסגרת עליית הנוער, לאחר שהתייתם מהוריו. השניים הביאו לעולם את בת שבע ודורית. "הם חיו באהבה רבה ואבא טיפל בה עד יום מותה במסירות אין קץ", מספרת בתם הבכורה בת שבע. בנובמבר הקרוב היו אמורים לציין 75 שנות נישואים. שרה ואריה (97) הגיעו לרמת השרון באמצע שנות השבעים. הוא עסק בייצור מנגנונים לרכב נכים, היא סייעה לו בענייני החשבונות והכספים ובטיפוח המשפחה, שהלכה והתרחבה (שמונה נכדים ו־14 נינים). "המשפחה הייתה בעיניה ערך עליון, ועד יומה האחרון הייתה מעורבת בחיי כולם. כל בוקר הייתה מתקשרת ומתעניינת מה כל אחד עושה. אהבת האדם, אהבת הארץ ושמחת חיים – זה מה שאפיין אותה".
במשך עשרות שנים הייתה שרה פעילה בקהילה. יחד עם בעלה הייתה חברה בארגון "בני ברית" (שניהם כיהנו כנשיאי הלשכה, כל אחד בתורו). את עיקר פעילותה ההתנדבותית עשתה באופן עצמאי ותמיד חיפשה למי לעזור. "היא הייתה מפעל התנדבותי של אדם אחד", אומרת בת שבע. היא קנתה בכספה צעצועים לילדים בסיכון שהוצאו מבית הוריהם; בימי העלייה הגדולה מברית המועצה גייסה צעצועים ממפעלים וחילקה לילדי העולים; לנשים אחרי לידה הביאה שוקולד ופרחים. חיילים תמיד נגעו ללבה, וחיילים בודדים או ממשפחות מצוקה יותר מכולם: היא דאגה להם לחבילות ולהכשרה מקצועית. ואז החל הקשר עם משמר הגבול, שהפך למרכז חייה במשך כעשרים שנה.
בלוויה שלה השתתף מפקד מג"ב, ולשבעה הגיע קצין תנאי שירות שסיפר איך נרתמה למען שוטרי מג"ב שנזקקו לסיוע ואף ארגנה עבורם מלגות ומכשירי ספורט לחדר הכושר (תרומה של קרובי משפחתה מאוסטרליה). בכספים שאספה מתורמים סייעה לכל מי שחסר בביתו תנור או מכונת כביסה. היא ארגנה לשוטרים ולשוטרות יום גיבוש ונופש ורתמה ליוזמה את ראש העירייה לשעבר איציק רוכברגר, שהקצה לאירוע את הבריכה העירונית. "שרה הייתה פורצת דרך בערכי ההתנדבות", אמר עליה רוכברגר לאחר מותה, "דבר לא עמד בדרכה... רק לתת, לתת ולתת".
לאות תודה על פעילותה היא זכתה למחוות רבות ממג"ב – נערכה לכבודה תצוגת כלבים, ויחד עם בעלה הייתה אורחת כבוד בטקס המינוי של מפקד מג"ב הנוכחי יעקב שבתאי. ביום הולדתה התשעים ארגנו לה בנותיה מסיבת הפתעה במסעדה, ולמקום הגיע גם מפקד מג"ב והעניק לה דגלון שעליו נכתב "האמא של מג"ב". בשנים האחרונות התקשתה להמשיך בפעילותה ההתנדבותית.
לפני שבועות אחדים ציינו בני המשפחה את יום הולדתה ה־95. בשל מגבלות הקורונה הוזמנו רק הנכדים, בלי הנינים. היא התרגשה מאוד כאשר שרו את השירים שהיא אוהבת – "הבה נגילה" ו"הנה מה טוב ומה נעים".
"היא הייתה פטריוטית גדולה", מספרת בתה, "אהבה את הארץ והרבתה לטייל בה. תמיד אמרה: 'חו"ל יפה, אבל כאן זה שלנו. לא הייתי מוכנה לגדל את ילדיי בשום מקום אחר בעולם'. וגם כשהתקשתה בהליכה עדיין הקפידה לקנות ירקות רק בשוק החקלאי של רמת השרון ואמרה: 'אלה החקלאים שלנו וחובה עלינו לתמוך בהם'".
