בשבוע הבא, לרגל יום השואה הבין-לאומי, יוקרן בהוד השרון סרטו של תושב העיר יובל גדרון (41) "אצל ייקים זה יותר קשה" — מסע אישי לשורשי משפחת אביו בגרמניה.
האב, פרופסור בני גדרון (78), יליד הארץ, לשעבר חוקר ומרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, וכיום ראש הרשות למחקר במכללה למינהל. הוריו עלו מגרמניה באמצע שנות ה-30 ורוב בני משפחתם נספו בשואה.
לפני כ-20 שנה, בעת כנס חוקרים בין-לאומי נשאל גדרון על ידי חוקר גרמני למוצא הוריו. כשסיפר כי סבתו היא ילידת העיירה מוגילנו ובת למשפחת לוין, ציין אחד החוקרים כי גם הפסיכולוג היהודי-גרמני קורט לוין, מחלוצי הפסיכולוגיה החברתית, נולד בעיר הזאת. גדרון החליט לבדוק אם אכן יש קשר משפחתי. קשר כזה לא התגלה, אבל כך החל גדרון להתחקות אחרי קרובי משפחתו ומקום קבורתם, ועד הסבא רבא של הסבא רבא הגיע. "אף שגרמניה היא לא המולדת שלי, גדלתי בבית ייקי, ואחרי תקופת מרד בתרבות הזאת, בגיל מבוגר יותר הפנמתי שאם אני רוצה או לא — גם בי יש תכונות ומאפיינים מאותה התרבות, ורציתי להתמודד עם הגרמניות שלי", הוא אומר.
אחרי חמש שנים של מחקר מעמיק בשושלת לוין ובשושלת גרדווהל, שהגיע עד המאה ה-18, החליט גדרון שהגיע הזמן לקחת את אשתו אריאלה, ד"ר לחינוך, את שלוש בנותיו שרון, הדס ותמר ואת בנו יובל למסע שורשים אל המקומות הללו. הוא ביקש מיובל לתעד את המסע. שניהם לא ידעו מה ייווצר מהחומר הרב שצולם. "אני עודדתי אותו לעשות סרט עם אמירה אישית", אומר גדרון האב, וכך היה.
מסע אישי
"זה אמנם סיפורו של אבי, אבל הסרט הוא עליי", אומר גדרון, "על איך שאני רואה את אבא שלי מהצד ועל התהליך שאני עובר. הסרט הוא המסע האישי שלי, אני גיבור הסרט, אף שדמותי כלל לא מופיעה בו, כי הייתי כל הזמן צמוד לעינית המצלמה. כל מה שרואים ממני זה רק הצל שלי".
גדרון הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, יוצר סרטים עצמאי, בעיקר סרטונים לחברות מסחריות, סרטונים ויראליים לרשתות החברתיות, וסרטי אנימציה מוזיקליים (הכבש ה-16, חווה אלברשטיין, שלמה ארצי). זהו סרטו הדוקומנטרי הראשון והיחיד עד כה. הוא מילא בסרט כמעט את כל התפקידים: צלם, במאי, תסריטאי, עורך. "אבא נתן לי יד חופשית, אמר לי: זה הסרט שלך, עשה בו מה שאתה רוצה, קח אותו למקום שלך".
במהלך הסרט נפגשה המשפחה עם קבוצת גרמנים שסייעה לגדרון במחקר שערך, והתארחה אצל ראש עיריית אלצנאו, שם חיה משפחת גרדווהל. "בהתחלה לא הבנתי למה ראש העיר פינה מזמנו כדי לארח אותנו אישית, ולמה עשו לנו קבלת פנים כזאת", אומר יובל. "לאט לאט נפל לי האסימון. מגיל אפס לימדו אותנו שהשואה היא של היהודים, אבל הגרמנים הם אלה שחיים אותה. בארץ היא במודעות פעם-פעמיים בשנה, פה היא כל הזמן במודעות שלהם, זה תהליך מתמשך".
בבית הקברות בעיירה הרשטיין, שבו קבור אחד מאבות אבותיו משושלת גרדווהל, אמר גדרון לילדיו: "טוב לחזור למקום ששם הכול התחיל. מבחינתי זו הרגשה שאני איכשהו קשור למקום הזה. וגם אתם". יובל מגיב: "אמנם השמות והתאריכים על הקברים עדיין לא אמרו לי כלום, אבל לא יכולתי להתכחש להרגשת השייכות של אבא שלי למקום הזה".
בבית הכנסת ברובע היהודי בפרנקפורט, שבזמן המלחמה הוסב לבונקר שיהודים לא הורשו להיכנס לתוכו כדי לתפוס מחסה, מוצגת כיום תערוכה על חיי היהודים בעיר. "דווקא במקום הזה חשתי ראשונה שאני במסע שורשים", אומר גדרון, "לא היה תיעוד של מחנות השמדה עם מספרים אסטרונומיים או של ניסויים בבני אדם, היה תיעוד של חיים שנמחקו". קירות בית הכנסת הפכו לאנדרטה שהנציחה את שמותיהם של 12 אלף יהודי פרנקפורט שהושמדו. "המספר 12 אלף נשמע כמו בדיחה ליד המספר שישה מיליון", אומר גדרון, "ועדיין זה נראה כאילו לקיר אין סוף. המקום הזה מעיד על ניסיון של הגרמנים להתמודד עם מה שקרה פה. נראה שכמו אבא שלי, גם הם עדיין מנסים להתמודד עם הגרמניות שלהם".
בשיטוט דרמטי של המצלמה הם חיפשו את שמו של רפאל גרדווהל. "לא בטוח שהיום הייתי משנה את שם משפחתי", העיר גדרון האב במהלך הביקור.
תרבות האיפוק
אף על פי שהמסע היה מתוכנן לפרטיו, גדרון האב הופתע כשמצא באחד המוזיאונים תמונה של בן משפחתו, עיוור שהועסק על ידי גרמני חסיד אומות העולם, שהציל יהודים רבים. "בכלל לא הכרתי את הסיפור שלו", הוא אומר.
"סבתא שלכם", אומר האב לילדיו, "לא הייתה יכולה לעשות את המסע הזה, היא לא הייתה מתחברת בכלל לסיפור השואה. היא חיה בהכחשה. אימא שלה איבדה שישה אחים, והיא אף פעם לא דיברה על זה, עד שביקשה ממני לסייע במתן עדות ל'יד ושם', זמן קצר לפני שלקתה באלצהיימר. אחרי המלחמה כשחיפשו את הקרובים וגילו מה שגילו, הם אולי החליטו לא להעלות את זה. הם מתו, נקברו, זהו. אינם. גמרנו. אצל ייקים זה יותר קשה. זו תרבות של איפוק. מכיוון שהמשפחה המיידית שלה לא עברה את השואה, והעובדה שהם לא דיברו ולא עשו דבר כדי לזכור, היה איזה חסך, איזה חסר, שעכשיו אני מנסה להשלים".
"לפני המסע", אומר יובל, "הייתי בטוח שהעובדה שאני מאחורי המצלמה כל הזמן תרחיק אותי תמיד מהסיטואציה, תנתק אותי מהחוויה עצמה, אבל דווקא המצלמה היא שעזרה לי להתקרב, להתחבר, להבין שהיה גם עוד מסע, אישי יותר, שקט יותר, עמוק יותר. במהלך הכנת הסרט גיליתי גם את ה'ייקיות' שלי.
"הפרויקט המשפחתי הזה, המחקר המעמיק במשך שנים, החיפוש הכמעט אובססיבי אחרי עדויות, מסמכים וקרובים לא נועד להסתיים על הנייר. המסע הזה איתנו היה חלק בלתי נפרד, לספר, לפתוח, להזכיר לנו מאיפה באנו. אחרי שנים שבהן כל אחד מאיתנו התעסק בחיים שלו היינו שוב שותפים לחוויה משפחתית עוצמתית ושרדנו אותה".
הקרנה בבית
אחרי כמעט שנתיים של עריכה, כאמור בלי מעורבות של אביו, נעזר יובל בעמית למקצוע. "נזקקתי לעוד זוג עיניים, מישהו אובייקטיבי שיוכל לחתוך בבשר החי ולקצר את הסרט, שהתארך יתר על המידה". עם זאת, הם הותירו על המסך שלוש סצינות שכל אחת מהן מצולמת בשוט אחד ארוך ועוצמתי, תוך כדי הליכה בתוך אנדרטת השואה, על רציף 17 בברלין, ולאורך קיר ההנצחה בפרנקפורט.
מאז שהשלים את הסרט, הסרט הוקרן בארץ ובחו"ל, השתתף בפסטיבלים, אחד מהם פסטיבל לסרטי שואה בברלין. לפעמים אביו הצטרף אליו ויחד השיבו על שאלות הקהל בתום ההקרנה. בשבוע הבא יוקרן הסרט שוב, והפעם בבית הספר "רעות", שם לומדים שני ילדיו של יובל. בתום ההקרנה, יצטרף בני גדרון לבנו לשיחה על הסרט ועל חוויותיהם המשותפות.
ההקרנה של הסרט תתקיים ב 27.2.2020, יום השואה הבינלאומי, בבית ספר רעות, ביום שני בשעה 19:30. הכניסה חופשית.
פורסם לראשונה: 08:08, 23.01.20