"אם ניתן לאצבע לנוע בקו חופשי ובטוח, נקבל את הדמויות המרשימות, וחלקן כשעשוע. ואם נשקף את הדמויות בחימר הרך והמוצק, נקבל את השתקפותן, כך ברצינות ובמשחק, ובאצבע נוגעת. אצבע ועין המורה בזיכרון היוצר את הדמויות והרישומים, המשתקפים ברגשנות וברגישות למצייר האהוב". כך כתבה רינה מזרחי מהוד השרון לקראת פתיחתה של התערוכה "זיכרון והשתקפות בקו וחומר" בבית יד לבנים שבעיר מגוריה, לציון יום השנה ה-17 לנפילת בנה, סמ"ר איתי מזרחי ז"ל. בתערוכה מוצגים איוריו לצד עבודות חימר שנוצרו על פי הרישומים, פרי יצירתה של אמו רינה.
איתי, בנם של רינה ואלי, ואחיהם של חגי ויפעת, נהרג בגיל 21, במהלך פעולה צבאית בצפון רצועת עזה. בבוקר שבת, 15 בפברואר 2003, עלה הטנק שבו נהג על מטען צד כבד. התחמושת והפגזים התפוצצו בטנק וכל אנשי הצוות נהרגו. בהלווייתו ספדה לו אחותו יפעת: "הפוטנציאל העצום שלך אף פעם לא יפרח, הכישרון שלך לא ימומש ויתפתח".
בין אהבותיו הגדולות היו מוזיקה, ציור וכתיבת סיפורים. הוא הלחין מנגינות באמצעות המחשב, וכבר מגיל שבע החל לצייר. הייתה לו חיבה מיוחדת לציורי קומיקס, ולאורך השנים לא הפסיק לצייר, גם בתקופת שירותו הצבאי, בעת שישב בטנק או בעת ששהה בבית בחופשה. "איתי צייר מתוך אהבה רבה לרישום, והצליח בחוש ההומור שלו וגם ברצינותו ליצור ציורים מרשימים", אומרת אמו רינה, "ציוריו הם חלק מהזיכרונות שהותיר".
"קו מקשר ביני לבינו"
בבית המשפחה נותרו ציורי קומיקס רבים שצייר איתי בכל תקופות חייו. "במשך שנים שמרתי את הציורים שצייר במחברות, בפנקסים ועל דפים בודדים. רואים את ההתפתחות שלו מאז שהחל לצייר. כשהיה בכיתה ו' הוא הכין עבודה על קומיקס, ואף היה בקשר עם המאייר מישל קישקה. חלק מהאיורים הוא שמר בעצמו ואף איגד אותם לספרונים קטנים. תמיד אמרתי לו שיקפיד לחתום את שמו על הציור, והוא סיגל לעצמו חתימה ייחודית.
"הוא היה אוטודידקט. תמיד כשאמרו לי לשלוח אותו לחוגי אומנות, אמרתי שהחוגים יקלקלו אותו. היו לו תוכניות להתפתח בתחום, אם כי הוא התעניין גם בביולוגיה ובאנטומיה, ואנחנו, ההורים, המלצנו לו ללמוד רפואה. אחותו דווקא לחצה עליו שיילך ללמוד רישום ואנימציה ב'בצלאל'".
אחרי שאיתי נהרג אמו איתרה וריכזה את כל הציורים. במלאת חודש למותו, נערך ערב לזכרו בבית יד לבנים בבאר שבע (שם התגוררו באותה העת) בהשתתפות בני המשפחה, חברים ומורים. במהלך הערב הוצגה תערוכת ציורים ואיורים של איתי, ובהם איורים מפנקסו האישי מזמן שירותו הצבאי. במהלך השנים ערכה המשפחה עוד פעילויות לזכרו ובהן סדנאות קומיקס.
לפני כחצי שנה החליטה רינה להציג את ציוריו שוב, והפעם לצד עבודות חימר שהיא עצמה יצרה. היא מורה להיסטוריה ואומנות, עוסקת בציור ובהדפסי משי, אך חסרת ניסיון קודם בחימר. "החלטתי לאפשר מבט נוסף לציוריו של איתי, ובחרתי בחימר שבצורתו הרכה אפשר לעצב בו צורות ולחרוט בו קווים וציורים. החימר מתקשה באוויר, ולאחר שריפה בתנור בחום גבוה הוא מקבל את הממד המוצק והיציב. הממד הנוסף, על פי ציוריו של איתי, מאפשר לי להביע קרבה וקשר בין ציוריו של איתי לביני. קשר שהוא חם ואוהב, המזכיר את קרבתו למשפחתו האהובה".
"הכאב אותו כאב"
"רינה בחרה לשמר את ציוריו בחומר נוסף, בחימר, ולשקף את הרישומים בעבודותיה", מוסיפה אוצרת התערוכה, איסי וינטר אבקסיס. "הבחירה בחימר אינה מקרית. חומר זה משלב את הרוך והקושי, החום והליטוף, לצד חיכוך פעולת החריטה".
היא יצרה על פי ציוריו של איתי 23 עבודות חימר, אבל בתערוכה מוצגים רק חלקן. "זה לא היה ניסיון להעתיק את הציורים באופן מדויק", מדגישה רינה, "הסתכלתי עליהם וחרטתי, זה היה ספונטני, יצא מהלב".
למרות כל השנים שחלפו — הכאב נשאר אותו כאב, היא אומרת. "קשה מאוד לאבד בן. במיוחד בנסיבות שהיו". איתי יצא למשימה שהוטלה על יחידה של גבעתי, להקים עמדה בצפון רצועת עזה (באזור בית לאהייה) כדי למנוע ירי טילים על היישוב דוגית הסמוך, ועל שדרות. לאחר האירוע, בתחקיר התגלו מחדלים רבים: הטנק נסע בלי מיגון, הדחפור שנסע לפני הטנק והכלב שנשלח לא הצליחו לגלות את המטען. "הייתי שם מיד אחרי האסון, והייתי שם גם אחרי ההתנתקות, כשהרסו את דוגית. לא נותרו שם אבן על אבן. אמרו לי: 'תדליקי נר לזכרו', אמרתי להם: 'איפה אני אדליק?'"
על מצבתו, בצד הכיתוב הצבאי היבש, חקקה המשפחה שורות אישיות שבחרה לפרידה מאיתי: "אדם מיוחד ולוחם, תנוח בשלווה, חייך בליבנו מאירים את שתיקתך".
