"משפחה" חדשה תיווצר השבוע בהוד השרון, כשארבע חיילות בודדות ייכנסו לדירתן החדשה בעיר. זאת הדירה החמישית שפותחים חברי מועדון "ליונס לב-ארי" בעיר בשנה וחצי האחרונות לחיילים בודדים, והדירה הראשונה שנועדה כולה לחיילות.
ארבע החיילות שייכנסו לדירתן החדשה קיבלו את ההודעה רק בשבוע שעבר, כשמשקית הת"ש התקשרה אליהן, ובישרה להן את הבשורה המרגשת. בדירתן החדשה תקבל כל חיילת חדר פרטי משלה, וסוף סוף יהיה לה מקום שתוכל לקרוא לו "בית", בעוד משפחתה נמצאת במדינה רחוקה.
שרון, ילידת מיאמי בת 19, נמצאת כעת בקורס מ"כים של תצפיתניות. עד היום היא חילקה את זמנה בין משכנה בקיבוץ בדרום, שקיבלה דרך גרעין צבר, ובין בית סבתה בנתניה. "המון זמן רציתי לגור בדירה משלי, ואני מתרגשת מאוד. אף פעם לא הייתי לפני כן בהוד השרון, ובשבילי זאת עיר חדשה והתחלה מרגשת".
למה החלטת להגיע לארץ ולשרת בצבא?
"ההורים שלי עברו למיאמי מישראל כשהייתי קטנה, וכל חיי גרתי במיאמי, אבל גדלתי סביב התרבות הישראלית. המנטאליות במיאמי שונה מאוד, אבל תמיד התחברתי לישראל: הייתי בצופים יהודיים, ראיתי סדרות ישראליות וכל החברים שלי שם ישראלים במקור. גם בבית אכלנו אוכל ישראלי, והמאכל האהוב עליי זה שווארמה".
איך מקבלים את זה החברים מהבית?
"הם הולכים לקולג' ואני לצבא. מסלולים שונים בתכלית. שני האחים הגדולים שלי הגיעו לארץ כדי להתגייס, אז זה לא היה כל כך מפתיע. גם כמה חברות שלי מארצות הברית הגיעו לארץ להתגייס, דרך גרעין 'צבר'. אנחנו עשר חברות טובות, והגענו לכאן כולנו יחד".
איך ההורים מסתדרים?
"קשה להם, אבל הם גם מתכוונים לעבור לארץ בקרוב".
מחכה לאימא
נעמי, בת 21, עלתה מהונגריה לפני קצת יותר משנה. כעת, היא משרתת כמדריכת איסוף קרבי. משפחתה מתגוררת עדיין בבודפשט: "הפעם האחרונה שבה ראיתי את ההורים שלי הייתה באוגוסט, וכשאני אסיים את הקורס אימא שלי תבוא".
איך את מסתדרת עם הגעגועים?
"אין לי זמן כל כך להתגעגע. יש לי שירות אינטנסיבי ממש. כשהתגייסתי זה היה הרבה יותר קשה, אבל עובדים הרבה ועושים הכול כדי לא לחשוב על זה".
איך החברים בבית הגיבו?
"הם לא היו מופתעים, כי יש הרבה יהודים בקהילה שמגיעים לארץ כדי לשרת".
לנעמי יש חבר ישראלי שמתגורר בנס ציונה. עד עכשיו היא גרה בביתו, וכעת תזכה לבית משלה.
את מרגישה את הבדלי המנטאליות?
"מאוד. אנשים שם הרבה יותר מנומסים וקרים. אני באופיי הרבה יותר ישראלית מהונגרייה, ואוהבת שיח ופתיחות, אז קל לי יותר להסתדר כאן".
מה את הכי אוהבת בישראל?
"את מזג האוויר ואת הפתיחות. דוחפים אותי באוטובוס, אבל אחר כך נותנים לי לשבת".
את תמשיכי לגור פה?
"כן, חד-משמעית. זה היה ברור בשנייה שהגעתי".
רגע לפני הכניסה לבית קיבלה נעמי הודעה משמחת: בגלל ביטול של הרגע האחרון התפנה מקום בדירה, וחברתה הטובה מהבית, שעלתה גם היא כדי להתגייס, תבוא לגור איתה יחד.
"הילדים שלנו"
"כל יום שישי הן מקבלות הביתה אוכל מוכן, ואנחנו עוזרים לכל חייל בכל מה שהוא צריך. אנחנו אבא ואימא שלהם לכל דבר ועניין", מספר מוטי הייז, חבר המועדון, שמוביל את נושא החיילים הבודדים. "ההחלטה לפתוח עוד דירה היא כמו ההחלטה ללדת עוד ילד. שוכחים את צירי הלידה ורוצים עוד. בצה"ל משרתים 6,000 חיילים בודדים, ולרובם אין ממש דירות משלהם. בצבא נותנים לנו שמות של חיילים, ואנחנו מחפשים דירה בשבילם".
מוטי הוא ההגדרה של "משוגע לדבר", ומקדיש את רוב זמנו לעזרה לחיילים בודדים: "יום אחד התקשר אליי חייל ואמר שהוא לא מרגיש טוב. מיד לקחתי אותו לביקור רופא. לחייל הזה אין כאן אבא, איזה עוד דרך יש לו להסתדר? אני רואה את זה כחובה, ואנשים באמת מתגייסים באופן מדהים לנושא".
נתי ימיני, נשיא המועדון, מספר: "הם כמו הילדים שלנו. אנחנו מסתכלים עליהם גם כשגרירים שלנו בחוץ, וגם כשגרירים שלנו בארץ. אנחנו עושים את הכול כדי שהם יישארו בארץ, ונותנים להם את כל האהבה והחום כדי שהם יבינו שהם לא לבד".
צביה משגב, אם הבית, מספרת: "יש בעיר אנשים טובים מאוד, כמו אנשי מאפיית 'שיבולת השרון', 'בורא פרי הירק' ו'אורי', שמביאים כל יום שישי סחורה לבתי החיילים, ומוסך 'צמרת' שהסכים להתגייס לאחסון הרהיטים. לכל דירה יש אם בית, והחיילים יודעים שאנחנו הכתובת הראשונה לכל בעיה. בחגים חלקם היו אצלנו, וחלקם העדיפו להיות עם חברים. כיבדנו את זה למרות שרצינו מאוד. אנחנו אוהבים אותם כמו אימא ואבא או סבא וסבתא שלהם".