ענבל לימור (40), אמנית ויזמית חברתית, שותפה ב"סילו תרבות", הוד השרון
קראו גם >>
למה הוד השרון?
"הגעתי במקרה לפני חמש שנים, כי חברים העלו לפייסבוק תמונה של הגינה האחורית המפנקת שלהם ושאלו 'מי רוצה להחליף אותנו כאן', ורצינו. אחרי המון שנים בתל אביב הייתה כמיהה לצאת מהעיר ולהגיע למקום יותר ירוק. זה קרוב לתל אביב ועדיין ריאה ירוקה שמאפשרת איכות חיים שאין במקומות אחרים. מערכת החינוך כאן ובעיקר החינוך האלטרנטיבי משך אותנו".
עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"אלחנדרו חודורובסקי, שהוא במאי, סופר, משורר ואמן רב־תחומי ומתעסק בנושאים של מאגיה ואיזוטריה. הייתי מבקשת ממנו לתת לי טיפ איך להעז ולהעביר את המחשבות שלי למציאות, איך להיות כמו שמש שלא צריכה שינחו אותה ושיאהבו אותה, היא פשוט שם".
מה המקום הסודי שלך בעיר?
"הסילו. זה המקום והפינה שלי. אני מגיעה לכאן גם כשהכל סגור. זאת פינה קסומה וירוקה בין כל השדות כאן".
מה הכי גרוע כאן?
"אין תרבות. אין מקום מפגש טבעי ואין מספיק פרויקטים חברתיים וקהילתיים שיכולים לאפשר מפגש ארעי ומקרי בין אנשים, להפגיש בין הדורות, לחבר בין המקומיים לחדשים".
הדבר הכי משוגע שעשית בעיר?
"להקים את 'סילו תרבות' באמצע הקורונה. לא ראינו שום מטרה לנגד עינינו מלבד נווה המדבר הזה, שיהווה מקום מפגש תרבותי קצת אחר. זה הדבר הכי משוגע. לא יכולתי לעצור את הרכבת".
מהו הוד השרוני בעיניך?
"שדות של תותים, ריאה ירוקה וקהילה שצומחת. מקום לגדול ולהתפתח, אלטרנטיבה שפויה לחיים האינטנסיביים של המטרופולין".
