"מרץ 2020 היה חודש יוצא דופן עבורי. החיים שלנו הפכו לסרט מתח שכלל לא רצינו להיות חלק ממנו. אנו כלואים במציאות שנכפתה עלינו ומי שלא לומד לשנות את גישתו, סובל מאוד.
בהתחלה לקחנו את הדברים בקלות. פורים היה יום חירותי המלא האחרון בתקופה האחרונה: לאחר החגיגות בתיכון, נסענו לחוף הים, ישבנו מחופשים להיפים ונהנינו מהרגע. החל מאותו יום יצאו אזהרות, הגבלות ואיסורים בלי סוף. הכיתה שלנו עמדה בפני החודש הכי עמוס מזה הרבה זמן. התפרסמה לראשונה האפשרות שבית הספר יקבע את ציוני הבגרות. שמחתי על זה כל כך, אך הדעות בעניין הזה חלוקות.
ב־11 במרץ היה לי מיון בתל השומר. עברתי תחקור שלם כדי להיכנס לבסיס ואז הייתי צריכה לחתום על עוד שני "טפסי קורונה". גם האוטובוסים נראו כאילו נלקחו מסרט אפוקליפטי. אזור הנהג היה מכוסה סרטי אזהרה אדומים, הודעת אזהרה הוקרנה לנוסעים, אנשים הסתובבו עם מסכות. הלימודים בוטלו. בערב היה לנו אימון כושר קרבי בפארק. הרחובות כבר היו ריקים, רוחות עוצמתיות נשבו, חושך, מזג אוויר לא נעים, העצים נעו בחוזקה עד כדי כך שפחדנו לעמוד לידם. היתה תחושה שככה נראה סוף העולם. באקט האחרון החזקנו ידיים במעגל גדול. פחדתי שזו הפעם האחרונה שאראה את כולם. אמרתי לחברה שלי שתנצור את המראות האלו. נפרדתי לשלום מחבריי והשתדלתי לחקוק בליבי את הרגע.
כל יום שעבר הביא איתו התמודדויות חדשות. אלה שתמיד היו מחוץ לבית ודאגו למסגרות שירחיקו אותם משם, כמוני, נאלצו להתחיל להתמודד עם האינטנסיביות של המשפחה. הנתק מהחברים. שבירת כל המסגרות שהכרנו. תחושת אי ודאות. אפילו פחד על הדמוקרטיה הישראלית. פחד שיש אנשים שמנצלים את המצב לטובתם. חוסר אונים.
נאלצתי להיפרד מכל החברים שלי והתחלתי לראות אותם בשיעורים מקוונים בזום או ב־HOUSE PARTY. ייתכן שבגלל המפגשים האלה פחות בני נוער נכנסים לדיכאון, מה שקורה לפעמים כשלוקחים למי שצמא לחברה את החברה. גם אני נשברת לפעמים. הולכת לישון עם דמעות בעיניים וקושי רב בקבלת המציאות החדשה.
בהתחלה זרעו בקרבנו פחד איום שהשפיע עלינו. לא כל חבריי הורשו להיפגש איתי או עם אחרים. הורים 'כולאים' את הילדים בבתים והם נכנעים לכך.
עם זאת, יש נקודות אור שמביסות את החושך: הדור שלנו סוף סוף לומד להעריך את הדברים הקטנים שבחיים. יצאתי עם חבר לעשות ספורט. באמצע החלטנו ללכת לטייל בשדות שליד ביתי. עלינו להר שליד האגם, הסתכלתי על הנופים ונפעמתי מכל המראות. מעולם לא התפעלתי כך מנופים, למרות שהוריי, לאורך השנים, הביאו אותי למחוזות רחוקים ויפים באירופה. מי היה מאמין שאתפעל מנופים ליד הבית.
השכנים בשכונה שלנו נהיו נחמדים ופתוחים יותר זה לזה. יש יותר אינטרקציה בין אנשים (אבל ממרחק שני מטרים). אני מאמינה שאנחנו הופכים לאנשים טובים יותר.
וחזרתי לקרוא. התחלתי לחשוב יותר, לדמיין, להפעיל את הראש. אני טבעונית שגם אכפת לה מההתחממות הגלובלית ולא יכולתי שלא להיות שמחה מכך שכדור הארץ מחזיר לנו, ומראה מי הבוס. אנחנו מקבלים שיעור נהדר לחיים. מלמדים אותנו מחדש על אהבה, חברות, בדידות, כח רצון, משמעת עצמית והחשוב ביותר: להעריך את הדברים הקטנים.
מרץ 2020 הביא איתו רגשות מעורבים ותובנות רבות. בעיניי הוא היה הכרחי. משהו היה צריך להעמיד אותנו במקום".
