"יום לפני שהרדימו את אבא שלי שלחתי לו הודעה בווטסאפ. כתבתי לו שאני מעריץ ואוהב אותו. הוא כבר היה במצב קשה ובקושי היה כותב מילה או משפט. הוא ענה לי חמש שורות. שיננתי אותן בעל פה. הוא אמר שהוא גאה בי. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם אבא שלי שהקורונה לקחה לי אותו באמצע החיים כשהכול היה עוד לפניי ולפניו, כשהכול נעצר".
קראו גם >>>
גם היום, כחצי שנה מאז נפטר אביו של עמרי פלס, שלמה ז"ל מרעננה, קשה לו לדבר על "השבועיים הנוראים בחייו", הכאב בעיניו הכחולות זועק. ואת זעקתו, זעקת המשפחות השכולות לקורונה שהמדינה השאירה מאחור, עמרי לא מתכוון להשתיק: "כל המחדלים שנחשפו בזמן הקורונה כשהמדינה לא השכילה להתמודד איתן, מתגמדים לעומת המחדל שבו המדינה לא יודעת איך מתמודדים עם הנזק הנפשי והחלל הנורא שנגרם למשפחות שנשארו מאחור. דואגים לתו ירוק וכניסה לקניונים, ושוכחים שיש אלפי משפחות שכל חייהם יישארו עם תו בלב שלא יימחק לעולם".
כאב עצום
עמרי בן ה-25, סטודנט למשפטים ופסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה, שותף לקבוצת תמיכה שהוקמה לסטודנטים שחוו מוות במשפחה לאחרונה. הראיון איתו יותר משהיו בו מילים - היו בו שתיקות ארוכות. למרות הקושי הרב בחשיפה החליט עמרי שהוא חייב לשתף את כאבו ולהעביר מסר: "יש מגזר שלם של אבות, אמהות, רעיות, בעלים ילדים ונכדים שחוו אובדן בשנה האחרונה מהקורונה. יש להם כאב עצום שעליו לא מדברים, דחק נפשי ופסיכולוגי גדול שאותו הם צריכים ומוכרחים לשתף. המדינה אפילו לא מממנת ליווי ותמיכה נפשיים לעשרות אלפי האנשים הללו - השנה הזו שהייתה מכה קשה לכל תושבי ישראל הייתה בנוסף מכה אנושה לאלו שאיבדו את היקר להם מכל. ויש לזה השלכות נפשיות מרחיקות לכת שאני, ואני מניח שאפילו המומחים, לא יודעים לצפות איך הן ישפיעו בעתיד. אפשר להשתקם אחרי עסק שנסגר או קריירה שנעצרה, מי יכול להחזיר אדם אהוב שאיבדת?
"אני רואה היום אנשים שמחים כי 'חוזרים לחיים', זה טבעו של עולם, אבל אנחנו ששכלנו את אהובנו לקורונה, לעולם לא נחזור למה שהיה קודם. גם כשאהיה סבא לנכדים אספר להם על סבא רבא שלמה היקר שאיבדנו בפתאומיות".
שלמה פלס ז"ל, בעל סוכנות הביטוח המצליחה "שלדן", נפטר בגיל 67 בערב ראש השנה האחרון והותיר אחריו אישה כואבת ושלושה בנים, עמרי הוא בן הזקונים. שלמה היה ללא מחלות רקע ומשפחתו אפילו לא יודעים כיצד הוא נדבק: "זה היה ביום חמישי, יום לפני ראש השנה. החליטו אז להטיל סגר בחג, והיו הרבה משפחות שהחליטו להתכנס לארוחת החג המשפחתית יום קודם לכן. אבא שלי, שהמשפחתיות הייתה חשובה לו יותר מהכול, החליט שגם אנחנו נעשה ארוחה משפחתית. מה גם שאמא של אשתו של אחי הייתה במצב סופני ואבא רצה שנחגוג לה לפחות חג אחרון ביחד. לא ידענו אז שזה יהיה החג האחרון גם שלו.
"אבא עשה סטייקים על האש בחצר שלנו, הוא היה מומחה בזה, וראיתי שהוא לא מרגיש טוב, זה לא היה אבא שלי הרגיל, הבנו שמשהו לא בסדר, והחלטנו להשכיב אותו במיטה. שתבין לאבא לא היו שום מחלות ושום בעיות בריאותיות. גם לא היו סימנים מוקדמים. מדדתי לו חום וראיתי שהחום שלו גבוה, מיד לקחתי את אמא שלי לחדר אחר, כי חששנו כולנו שאולי זה קורונה, רצינו לעשות בדיקה, אבל אמרו לנו שאפשר לבוא למתחם בדיקות ליד ראש העין רק עוד שלושה ימים. מסרו לנו שאם הוא מגיע ל-40 מעלות חום, אז לפנות לבית החולים. באמצע הלילה הוא הגיע למצב הזה, לקחתי אותו לבית חולים מאיר, היינו שם כמה שעות, אבל האופטלגין הוריד קצת את החום, הסטורציה שלו הייתה יחסית נורמלית, והתוצאות של בדיקת הקורונה היו אמורות להגיע עוד יומיים, אז החליטו לשחרר אותו עם אנטיביוטיקה. בינתיים הוא היה בבידוד בבית כשרק אני מטפל בו ובאמא שלי שהיו בחדרים נפרדים.
"ואז הגיעו התוצאות שהוא חיובי וגם אמא שלי חיובית, אני לא נדבקתי אגב. בינתייים ציידו אותנו מקופת חולים בערכת מדידת סטורציה. אחרי יומיים בערך המצב של אבא התחיל להתדרדר הוא התלונן כל הזמן על צרבות, ולא הבנו מה הולך. מדדתי לו סטורציה וראיתי מספר מאוד נמוך של 74 משהו כזה. מיד החלטנו לפנות אותו לבית החולים, ולמעשה זו הייתה הפעם האחרונה שהוא יצא מהבית ולא חזר אליו".
חשבת אז שהוא לא יחזור?
"ברור שלא. אבא שלי הרי בלי מחלות רקע. האסימון נפל רק בטלפון שקיבלתי מהרופא שטיפל בו, בערך יממה אחרי שהוא אושפז. הוא הסביר לי שהמצב של אבא לא טוב והוא לא רוצה להרדים אותו, כי בגל הנוכחי, ככה הוא אמר, כל אלו שמורדמים ומונשמים לא חוזרים. ואז הבנתי שיכול להיות שלא יהיה לי אבא, זה בום שקיבלתי ואני צריך עכשיו גם להסביר את זה לאמא שלי, שהזוגיות והאהבה שלהם הייתה משהו בלתי נתפס. המשפחה כמובן נכנסה לשלב של דאגה וחרדה קיצונית, ניסינו לדבר איתו כל הזמן להנעים את זמנו עד כמה שיכולנו, כי לא היינו יכולים לשהות איתו בבית החולים, הסתמסנו איתו ובמקביל ניסינו את כל הדרכים להציל אותו. אפילו הבאנו שמן מרפא מים המלח. הכול בקיצור, וזה לא עזר. הרופאים נאלצו להרדים אותו. גם בזמן שהיה מורדם היינו מבקשים מהאחיות לשים לו אוזניות ולהשמיע לו מוזיקה שהוא אוהב, פשוט להיות איתו גם כשהוא כבר לא איתנו.
"ואז הגיע הטלפון מבית החולים שקרא לנו להיפרד מהאיש האדיר הזה. הגענו, אבא היה מורדם ומונשם, צינורות והכול, היינו עם כפפות, אז אפילו לא יכולתי להרגיש את המגע של האיש שכל כך אהבתי, והלכנו הביתה מחכים לטלפון שיבשר שזהו, זה נגמר".
הצוואה שהותיר
זהו סיפורו של עמרי, סיפורם של אלפי משפחות בשנה האחרונה, שקולם לא נשמע ועמרי החליט להיות להן לפה, שזה הזמן להעלות אותן לתודעה הציבורית. "כל משפחה והכאב שלה", מסביר עמרי, "כל אחת וההתמודדות שלה, אבל יש מכנה משותף אחד ביניהן: כולם חוו אובדן גדול בפתאומיות. תאונת דרכים קטלנית בתוך הבית פנימה.
"החלל שמותיר אבידה של הורה הוא קשה", אומר עמרי, "אני גרתי עם ההורים והייתי אמור לעזוב לתל אביב כמו כל סטודנט, והיום חישבתי מסלול מחדש. אנחנו מסתכלים על אבא והמורשת או הצוואה שהוא השאיר לנו, מה היה חשוב לו, כדי שנוכל לקחת את זה הלאה. יש איזה סרטון שראיתי אותו אולי איזה 50 פעם שהסריטו בזמן חגיגות ה-40 לנישואים שלו ושל אמא. הוא מדבר שם כמה חשובה המשפחה, כמה חשוב להיות מאוחדים, כמה חשוב להתמיד בקריירה ולהצליח בלימודים, אבל לא לשכוח אף פעם מה חשוב באמת - המשפחה. אבא שלי איבד גם את אביו שהיה בגיל 17 ובכוחות עצמו ובעשר אצבעותיו הצליח להקים עסק משגשג, ותמיד הייתה לו ערגה למשפחתיות. הייתי מאוד קשור אליו, גם בעבותות אהבה, אבל גם כמודל להערצה.
"אני לא מתכוון לעזוב את אמא שלי במצב כזה, לי קשה מאוד אבל לה קשה יותר. התבגרתי בשנייה אחת ואני לא מתכוון להרים ידיים אלא להצליח בלימודים ויחד עם זאת לשמור על המשפחה. לא יכולתי להגיע לתובנה הזו בלי קבוצת התמיכה של הסטודנטים שאני שותף בה וזו גם הסיבה שהסכמתי להתראיין כדי להפציר ברבים מאוד שחוו אובדן להגיע לקבוצות תמיכה מסוג זה".
תמיכה קבוצתית
חודשיים לאחר שאביו נפטר, פנתה אליו רכזת המסלול שלו בבינתחומי והציעה לו להיות שותף לקבוצת תמיכה של סטודנטים וסטודנטיות שאיבדו את אחד ההורים. על אף האובדן הטרי והחשש ממגבלות הקורונה שגרמו למפגשים להיערך בזום, נזכרתי בסיפור של ידידה טובה שגם איבדה את אביה ועל העזרה שקיבלה על ידי קבוצת תמיכה שלקחה בה חלק, ולכן החלטתי לתת הזדמנות אמיתית לקבוצה.
"המפגשים אורכים כשעה וחצי ומועברים על ידי עובד סוציאלי קליני המתמחה באבל. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא צריך להתאמץ בשביל לנסות ולהסביר איך אני מרגיש, המילים נשפכו ממני בקלות. למרות השוני בסיטואציות איתן מתמודדים חברי הקבוצה והשלבים השונים בהם נמצאים, עצם ההשתייכות לקבוצה והידיעה שבכל שבוע יש מקום בו ניתנת לי הזדמנות לדבר על הרגשות וההתמודדות עם אנשים שחווים חוויה דומה, נתנה לי כוח והשראה, לימדה אותי על התהליך ועזרה לי להבין איך אני רוצה לעבור אותו, איך להמשיך בתואר, לנהל זוגיות וכיצד לתמוך ולהיות שם בשביל אמא שלי שחלל עצום נפער בחייה".
עמרי, המנהל זוגיות עם הדס "שהייתה לי עזר רב בהתמודדות עם הטרגדיה הזו מההתחלה", נמצא בקשר מתמיד עם שני אחיו הגדולים שנישאו ("שמקפידים לשמור על הדבק של המשפחה") והמשיכו לעבוד בסוכנות הביטוח המשגשגת שאביו השאיר אחריו. ולמרות שהוא לא יודע איזו קריירה הוא יפתח בעתיד, כבר כעת ברור לו דבר אחד: "אם האחים שלי לקחו את מורשת אבא במפעל חייו בקריירה, אני יודע שאטפח את המורשת השנייה שלו: לשמור על אימא ועל המשפחה.
"אחרי שאבא נפטר ניסו לנחם אותי ואמרו לי שהדבר הנורא מכול כבר קרה. אמרתי להם מה פתאום, גם אמא שלי חלתה והיה יכול להיות יותר גרוע. אז אם לקחתי דבר טוב אחד מכל האובדן, זה שהחיים ממשיכים, ותמיד לחיות עם האהובים שלך ולנצל כל רגע איתם, כי כל רגע זה מתנה ובכל רע שקורה לך תמיד תמצא נקודת אור וטוב".
