תושב מועצת דרום השרון, הזדקק לשירותי תחבורה ציבורית ממקום מגוריו וחזרה אליו, לרבות קווים בהפעלת חברת "מטרופולין". כשהקווים איחרו ובוטלו, הנוסע החליט שלא להסתפק בתלונה לשירות הלקוחות אלא החליט ותבע את החברה על הנזקים שנגרמו לו.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בתל אביב נגד החברה ונגד משרד התחבורה, עתר התובע לפיצוי של 60 אלף שקל בגין 17 "מחדלים וליקויים בשירות החברה" שהתפרשו על פני עשרה חודשים, ושלטענתו גרמו לו לנזקים. המקרים כוללים, בין השאר, ביטולים של קווי אוטובוס לתקופות ארוכות של חודש ימים, חריגה של אוטובוסים מלוחות הזמנים (הקדמה או איחור), אי עצירת אוטובוסים בתחנה, הימנעות מפרסום של הודעות מפורשות ועדכניות אודות ביטול קווים ושינויים בקווים ובלוחות הזמנים.
לדידו של התובע, "'מטרופולין' והמדינה הפקירו אותו בתחנות בהמתנה לאוטובוסים שלא יגיעו והותירו אותו להסתדר בעצמו, חסר אונים, בחוסר ידיעה, תוך זלזול בזמנו, בסדר יומו ובכספו". התובע הדגיש כי נוכח היותה של מטרופולין הספקית הבלעדית והיחידה של שירותי תחבורה ציבורית ליישוב מגוריו - צור יצחק, ובהיעדר חלופות אחרות באזור השרוי במצוקה ומחסור של תחבורה ציבורית, נוצרת הסתמכות ותלות שלו בשירותי החברה כדי לצאת ממקום מגוריו ולחזור אליו. התובע טען עוד כי במהלך התקופה פנה בתלונות לחברה, אך דבר לא נעשה, ועד היום לטענתו ממשיכות חלק מהבעיות.
במקור תבע הנוסע 60 אלף שקל, אולם בית המשפט קבע כי "איחורים ותקלות הם חלק משגרת החיים וכשמדובר בשירות שניתן בהיקף רחב יש לקחת בחשבון את שיעור האיחורים והתקלות לצורך בחינת גובה הפיצוי".
השופטת שרון הינדה קיבלה את התביעה וקבעה כי התובע הוכיח 10 מקרים מתוך ה-17 להם טען בתביעתו. עם זאת, לדברי השופטת, בחינת הראיות שהביא התובע להוכחת הנזק הממשי שנגרם לו מלמדת כי נזקו עומד על סכום נמוך לאין שיעור מהסכום הנתבע.
לאור האמור, נקבע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,000 שקלים בגין כל מקרה מוכח בו היה בדרך לעבודה ובסך של 500 שקלים בגין כל מקרה מוכח בו היה בדרכו הביתה. סך הכל, מסתכם הפיצוי שישולם לתובע על סך של 6,754.80 שקלים.
