יוסי ידעי (51), מאבני חפץ, אב לחמישה, קברן במועצה הדתית הוד השרון
"כבר יותר משלושים שנה אני בתחום, מטפל בסידורי ההלוויה משלב המכירות ועד הסוף. כשהייתי נער עבדתי בניקיון ובזמן השירות הצבאי עשיתי שבוע־שבוע, ואיך אומרים, נכנסתי לעניין.
"הרבה מקרים מזעזעים ראיתי. אחד מהם היה של רצח משפחה. הייתי בזירה כמפקד זק"א בהוד השרון, ולמחרת בהלוויה. זה מלווה אותי כל החיים ממש.
"כדי לחזור לשגרה אחרי אירועים כאלה צריך לעשות הפרדה. בהתחלה היה לי קשה, עד שלמדתי איך להפריד בין העבודה לבית. האשה והילדים תומכים, וזה עוזר.
"התובנה שלי היא שאלה החיים, אין מה לעשות. מישהו צריך לעשות את זה. המקרים הכי קשים שגורמים לי לצער גדול הם ילדים שנפטרו או אדם צעיר שיש לו ילדים קטנים שהולך לעולמו, ואתה רואה את כל הבכי והצער. זה הכי קורע.
"אני משתדל לעודד את המשפחה בזמנים הקשים שלה ולתמוך במי שרוצה את העזרה שלי".
אסף פרידמן כתב על התערוכה שיצר:
"בחוץ החיים גועשים, אבל במקום שבו בחרתי לתעד את הסוף הידוע מראש נמצאים האנשים שמסתכלים למוות בעיניים יום אחר יום, שעה אחר שעה.
"עובדי חברה קדישא רואים במלאכת הטהרה והקבורה שליחות. יש להם מטרה נעלה — לשמור על כבוד המת בדרכו האחרונה למנוחת עולמים. כשהחלטתי לתעד אותם בעבודתם לא ניסיתי להרשים, אלא לגעת בנושא אמיתי ועמוק שרובנו מנסים להכחיש. אני משתדל להיות אדם אופטימי ובאותה נשימה יודע שכולנו נמות יום אחד. על הפרויקט עבדתי במשך שנה, וחלק ניכר מהזמן הוקדש לעבודת תחקיר מדויקת כדי ללכוד את הפריים הנכון שמספר את הסיפור.
"לשם כך פגשתי וראיינתי כ־20 עובדים, והם שיתפו אותי בתחושותיהם. הכנות והפתיחות שלהם אפשרה לי להנגיש את הנושא מנקודת הראייה שלי ולהעביר את התחושות ואת הרגע ברגש רב".
צילומים ואנשים נוספים מהתערוכה
"זה משאיר לך שריטה רגשית"
הרב מרדכי אלבוים (60), מכפר סבא, אב לחמישה, מנהל חברה קדישא בכפר סבא
"כבר 30 שנה שאני כאן, מנהל את העובדים בפועל, עוסק בקניית קרקעות ופיתוחן ואחראי למערכת הרגשית שצריכים להפעיל כלפי המשפחות. רובן נמצאות במצב נפשי קשה, וצריך להתמודד ולהנחות ולהיות פנויים לכל פנייה, בכל יום ובכל שעה.
"במשך השנים חוויתי הרבה חוויות קשות. כשאדם זקן הולך לעולמו זה דבר שנעשינו מורגלים בו, למרות הקושי, אבל כשאדם צעיר הולך לעולמו, זה משאיר לך שריטה רגשית.
"אחת החוויות הקשות שעברתי היו כששני פעוטות, אח ואחות כבני שנה, נהרגו בתאונת דרכים כשנהג עלה על המדרכה בזמן שהם ישבו בלול בפתח הבית. אנשי בית העלמין לא היו מסוגלים לקחת אותם לקבורה, ואני הבאתי אותם במו ידיי, ממש בחיקי, כשכולם כאובים ורצוצים.
"המשפחה הזאת היתה קשת יום, והילדים הגיעו אחרי שנות טיפולי פוריות רבות. האב שקע בדיכאון ולצערנו, לאחר כמה שנים גם אותו הבאנו למנוחות. אלה מסוג החוויות שנחרטות. כבר עברו 30 שנה ועד היום החוויה הזאת מתעוררת בי.
"לפני יותר מ־20 שנה חיתנתי את בתי הבכורה. החתונה היתה אחרי אסון המסוקים, וטיפלתי אז ב־13 לוויות מתוך 73 ההרוגים. מתוך 13 הלוויות הקשות יצאתי לחתונה של הבת שלי. מהנקודה הכי נמוכה בחיים לנקודה הכי גבוהה בחיים.
"לצערי, זה לא נמשך הרבה מאוד שנים. לפני שנה וחצי הבאתי אותה לקבורה, והיא בת 38, אם לשישה. אין לי שום שאלה או טרוניה לבורא אלא תודה על מה שהוא זיכה אותי בו ומזכה אותי.
"היה לי רק נחת מבתי על כל יום שהיא היתה בחיים. אנחנו מבינים שזה לא אנחנו ויש מי שמנחה את הדברים מלמעלה".
"מה אנחנו? בסך הכל כלום"
מזל ברוכאל (62), מפתח תקווה, אמא לשלושה, עוסקת בטהרה בבית העלמין ירקון
"עבדתי 25 שנה במקום שפשט את הרגל. המחותנת שלי עבדה פה, ולפני 18 שנה נכנסתי לפה דרכה. אחד המקרים שהכי זכורים לי הוא של ילדה בת שבע. היא עלתה על השיש, ומיחם המים הרותחים נשפך עליה. עד היום זה מלווה אותי.
"בשבוע שעבר הייתי אצל הבת שלי, והבן שלה טיפס על השיש. צרחתי כל כך שאי אפשר לתאר. מקרה קשה אחר אירע לפני שמונה שנים.
"הגיעה אלינו אשה, ואחרי שלושה ימים גם הבת שלה נפטרה. בכלל, ילדים זה הכי קשה, ולפעמים אני מתחילה לבכות. יש מצבים שאני מטהרת ילד קטן ואז רואה את אחד הנכדים שלי ונזכרת. זה לא פשוט. זה מלווה אותי המון.
"אני לא משתפת במה שקורה לי כאן. אי אפשר להוציא את מה שאתה חווה כאן. אף פעם לא. מה שקורה פה קורה פה. אני יכולה לדבר עם החברות שלי בעבודה, אבל אומרים שלא טוב לספר אחר כך בבית. ממש לא.
"התובנה שלי היא שבחיים אתה לא יודע מה יקרה לך בעוד רגע. יש אנשים שחושבים שיחיו לנצח, אבל אף אחד לא חי לנצח. כולנו מגיעים לאותו מקום.
"כשאתה עוסק בתחום הזה אתה מבין שמה אנחנו בעולם הזה? ממש כלום. אנשים נפטרים באמצע צחצוח השיניים. אתה אף פעם לא יודע איפה זה יתפוס אותך ומה יהיה מחר. אנשים מתכננים, אבל הוא מתכנן הכל מלמעלה.
"העבודה נותנת לי המון. כשאנשים שואלים אותי איפה אני עובדת ואני עונה 'בחברה קדישא', יש כאלה שאומרים אוי, ויש כאלה שאומרים, 'איזו צדיקה'".
"תגידו לקרובים שלכם שאתם אוהבים אותם"
שמואל גוטמן (62), מתל אביב, אב לארבעה, עוסק בטהרה, משנע נפטרים ועורך לוויות בבית העלמין ירקון
"במקצועי אני שוחט. לכאן הגעתי לפני 21 שנה וכל יום אני חי את המלחמה בשגרה. ראיתי הרבה הלוויות, והמלחמה שלי היא לא להיכנס לשגרה.
"בגישה הזאת אני מתרכז במשפחה ובנפטר. זה המוטו שלי: כל יום הוא יומו של הנפטר הראשון, המשפחה הראשונה והקבורה הראשונה.
"כשאני עוסק בקבורה של ילדים אני מרגיש שפעמים רבות היה אפשר למנוע את התאונות. למשל, ילד שנפגע ממשאית זבל כשאמא שלו הלכה על הכביש עם העגלה. הנהג, שלא שם לב, עלה עם הגלגל האחורי על העגלה. עד היום אני מזכיר לאשתי את המקרה כשאנחנו עוברים במקום.
"הכי כואב זה לראות ילדים וגם ניצולי שואה שלקחו להם את הילדים. לא פעם אנחנו שומעים את ההספדים על הנפטרים, איך שהגרמנים עמדו מול אותו נפטר כשהחזיק את הילד שלו על הידיים והרגו אותו מול עיניו. יש כל מיני סיפורים כאלה וזה נורא קשה.
"התובנה שלי היא שאנחנו לא מנהלים את העולם. יש פתגם ביידיש, 'דה מן שטראח אונד גוט לאח'. האדם עושה תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה.
"פה אתה רואה שתוכניות נקטעות ברגע אחד. אתה שומע הספדים על אדם שנכנס לדירה חדשה בבוקר ונפטר פתאום בערב. תכנן לנסוע לחו"ל ואחרי שבוע גילו אצלו את המחלה.
"תובנה גדולה אחרת שחוזרת על עצמה בכל הספד היא 'תאמרו לקרובים שלכם שאתם אוהבים אותם'. זה הקו המנחה שאני שומע כל פעם מחדש".
