אשר קשר //
התאומים ינון־ישראל ותהל־שירלי יושבים בעגלה הכפולה שלהם ומביטים בסקרנות בערוץ בייבי בטלוויזיה. מדי פעם הם מציצים לצד, לאמא שלהם, ימית רבקה דרמון, כדי לבדוק שהכל בסדר והיא לא הותירה אותם לבדם עם האיש הסקרן ששואל המון שאלות.
שאלות שהם מבינים, על פי האזכור התכוף של שמם, נוגעות אליהם ולאופן המוזר והנדיר שבו הגיעו לעולם.
מוזר ונדיר, כי ינון־ישראל ותהל־שירלי הם תאומים לא זהים שאמנם נולדו מאב אחד, אבל בשני אירועים חגיגיים נפרדים: תהל־שירלי הגיעה לעולם מהפריה חוץ רחמית שהוקפאה לשימוש עתידי.
בזמן אחת הבדיקות התגלה כי לצד העובר שהופרה בדרך מלאכותית יש עוד עובר שהגיע בדרך טבעית. "אני יודעת שזה מוזר", אומרת דרמון, "אין הרבה מקרים כאלה. גם אנחנו לא ציפינו לזה בכלל. במשך שנים ניסינו להיכנס להריון, עברתי הפלות רבות, ותאומים שילדתי בניתוח קיסרי לפני כשנתיים נפטרו זמן קצר לאחר הלידה, אבל לא התייאשתי והמשכתי עם יגאל בעלי בנסיונות שלנו להביא ילדים לעולם".
בטח כולם נדהמו.
"כולם היו בהלם. זה כמעט לא קורה. זה פשוט נס".
הרה אסון
אמנם אפשר לזהות בנקל מי הבן ומי הבת, אבל קשה לנחש מי מהשניים הגיע מהעובר המוקפא ומי באופן טבעי. בהתערבות שלי עם עצמי הפסדתי. תהל־שירלי האנרגטית, הפטפטנית, שמתעקשת כבר בגיל שמונה חודשים להתערב בשיחות של המבוגרים, היא שנולדה מהפריה מלאכותית.
ינון־ישראל הרגוע ממנה, השקול, שמביט בתהל בתמיהה מסוימת בגלל הצורך שלה בתשומת לב, נולד באופן טבעי. אחרי כל מה שעברה אמם עד שהגיעו לדירה המרווחת ברובע ט"ו באשדוד נראה שגידול תאומים הוא משימה קלילה, והיא מדלגת ביניהם, משוחחת עמם בצרפתית וגורמת להם לחייך בנקל.
זמן קצר לפני פרסום הכתבה ביקשו בני הזוג דרמון שפניהם של הילדים בצילום לא יהיו גלויים. "אנחנו מפחדים מעין רעה", הם הסבירו. "אחרי כל מה שעברנו, אנחנו לא מוכנים להתגרות במזל".
ימית רבקה דרמון (27) עלתה לארץ מצרפת והגיעה עם משפחתה לאשדוד בגיל 16. את בעלה יגאל דרמון, טבח במסעדת פורטו האשדודית, הכירה ממשחקי הכדורגל השבועיים של העולים מצרפת, שמתקיימים ברובע ב' באשדוד בימי שישי. לפני שש שנים התחתנו השניים.
כמה זמן ניסית להיכנס להריון?
"התחתנתי בגיל 21 ואחרי כמה חודשים אמרנו שכבר אפשר להביא ילדים לעולם. זה לא הצליח, ועברתי כמה הפלות. הרופאים הסבירו שיש לי בעיה בשחלות, ואנחנו חייבים לעבור טיפולי הפריה.
"במשך שלוש שנים עברנו הפריות, והן נכשלו בזו אחר זו. קשה להסביר כמה מתיש להתמודד עם כל כישלון קשה ועד כמה קשה להישאר אופטימיים בכל פעם שזה נכשל".
לאחר שלוש שנים של נסיונות הודיעו ליגאל ולימית שטיפולי ההפריה הצליחו ויש להם תאומים בנים. "זו היתה בשורה נפלאה", היא נזכרת, "אבל בשבוע ה־23 התחילו צירים, ומיהרתי לבית החולים קפלן ברחובות".
כך החלו שבועות של סיוט מתמשך שבמהלכם ניהלו מאבק עקשני להצלת הילדים, מאבק שהסתיים בטרגדיה. "כבר כשהגענו ונבדקתי", היא נזכרת ועננה מכסה את פניה, "הרופאים אמרו לי שאין סיכוי שהעוברים ישרדו, אבל אמרתי להם שאני לא מוותרת ולא מרימה ידיים".
במסלול הייסורים נכלל אפידורל במשך יומיים רצופים, התלבטויות בנוגע לתזמון הלידה, ויכוחים בין הרופאים, לחץ רב ותחזית פסימית וקודרת בנוגע לסיכויי הישרדותם של הילדים. "התינוקות נולדו חיים, אבל במצב קשה מאוד", אומרת דרמון.
"אחד נפטר בידיים שלי כעבור כמה דקות, ועל חייו של השני נלחמו בפגייה. מסביבי כולם בכו, אבל אני הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה גם למענם וגם למען התינוק השני שלי, שעדיין בחיים. למרות שאמרו לי שמצבו קשה, האמנתי שיישאר בחיים. השתדלנו להחזיק אותו כל הזמן ולדבר אליו. ביקשנו שאנשים בכל העולם יתפללו לשלומו, ובאמת כך היה.
"הגיעו אלינו הודעות מאנשים שלא פתחו מעולם ספר תהילים. אפילו נתנו לו שם חזק מאוד: לביא בן ציון. אחרי שישה ימים ושישה לילות הוא נפטר, מת בידיים שלי כמו אח שלו. להחזיק גופה של תינוק מת בידיים זה הדבר הנורא מכל. זה הרגע הכי קשה בחיים.
"שאלו אותי אם אני רוצה שהם ייקברו יחד, ואמרתי שכן. הייתי צריכה לזהות את הגופה של אחיו וזה היה נורא, להיכנס לקומת המרתף, לחדר המתים של תינוקות. משם הם נלקחו לקבורה, שני האחים יחד".
שאלת את עצמך "למה דווקא אנחנו"?
"ברור שכן. אי אפשר שלא לחשוב למה זה מגיע לי, אבל אמרתי לעצמי שזה מעין מבחן, ואם נעמוד בו נרגיש שאנחנו באמת ראויים לילדים האלה, שאנחנו מספיק חזקים בשביל זה".
הכוונה נותנת אמונה
ימית דרמון נשארה בבית החולים עוד שבוע למנוחה ולטיפולים, צופה מהצד ומאזינה לצהלות השמחה של היולדות שזכו להביא תינוקות לעולם. "רק כשהגעתי הביתה עיכלתי מה קרה לי והתמוטטתי", היא מספרת.
"פתאום הם לא בפנים ולא בחוץ. נכנסתי למקלחת ובכיתי שם. לא רציתי שיראו אותי. רציתי להישאר חזקה כלפי חוץ".
היו אנשים שהעירו הערות מטומטמות מתוך כוונות טובות?
"ברור. תמיד יש כאלה ששואלים אם לתינוקות שמתו היו ידיים ורגליים כשנולדו, אם צילמתי אותם ודברים טיפשיים כאלה. לא היה טעם להתעצבן כי ידעתי שלא מדובר באנשים חכמים במיוחד, וממילא אין להם כוונה רעה".
את הכוחות, אומרת דרמון, שאבה מהאמונה באלוהים. "האמונה של יגאל ושלי לא התערערה, היא נשארה חזקה, ובכל דבר יש לו כוונה".
איך הזוגיות שורדת טראומה כזאת?
"לשמחתי, היחסים של יגאל ושלי רק התחזקו. זה הרי לא התחיל בבית החולים, שנים אנחנו מנסים להיכנס להריון ונותנים כוח זה לזה".
גלגלתם בראש מחשבות על אימוץ?
"היה זמן שחשבנו על זה. בשלב מסוים ההורים כבר חששו לבריאות שלי אחרי כל הטיפולים וההפריות ואמרו שאולי הגיע הזמן לחשוב על אימוץ, כי אני עלולה להיפגע מכל מה שאני עוברת. לילה אחד יגאל ואני דיברנו וסיכמנו שננסה עוד הפריה אחת וזהו. זאת היתה ההפריה שנקלטה".
היה שלב שחשבת שזה כבר לא יקרה? שלא תצליחי ללדת?
"ברור. היו המון רגעים כאלה, בעיקר בכל פעם שהתקשרו והודיעו לי ששוב ההפריה לא נקלטה. היו לי מחשבות שאולי זה בגלל שלא היתה לי מספיק אמונה, שאולי זה בכלל לא יקרה אף פעם. היו הרבה רגעים של משברים, של מחשבות 'מה עשיתי רע שזה מגיע לי?'. זה היה קשה מאוד".
2 צפייה בגלריה
"הידיעה שזה קרה אחרי שהפכת את העולם למען זה זאת ההרגשה הכי טובה שיש" | צילום: אבי רוקח
הפתעה באולטרסאונד
אחרי מותם של התאומים ביקשו הרופאים מבני הזוג להמתין לפחות שנה עד הניסיון הבא.
"נוסף על העובדה שהייתי חלשה מאוד פיזית סבלתי מטראומה", אומרת דרמון, "אבל כמה חודשים לאחר מות התאומים ביקרנו אצל רופא מומחה אחר, והוא בישר לנו אחרי כמה בדיקות שהזמן לא לטובתי וכדאי להיכנס להריון מוקדם ככל האפשר, אחרת לא אוכל להביא ילדים לעולם.
"החלטנו לעשות את זה. הזהירו אותי שהגוף שלי לא יעמוד בתאומים ועברתי טיפולי הפריה נוספים. הראשונים לא נקלטו, אבל אז קיבלתי הודעה נפלאה — אחד העוברים הקפואים נקלט בגוף, ועליי להגיע לאולטרסאונד".
מה קרה שם?
"פתאום אני רואה שהטכנאית קוראת לרופא. כששאלתי אותה למה ומה קרה היא אמרה שיש משהו מוזר, משהו נוסף ליד העובר. הרופאים היו בהלם, הם התקשרו למעבדה לוודא שבהפריה הוחזר רק עובר אחד. כשאישרו להם שכן הם אמרו לי שזה מקרה ממש נדיר: אשה שעוברת הפריה יכולה להיקלט להריון באופן טבעי אחרי כמה ימים".
אבל אמרו לך שאסור תאומים.
"הלכנו לפרופ' בליקשטיין, מומחה להריונות מרובי עוברים, והוא הבטיח לנו שהכל יהיה בסדר".
והכל היה בסדר?
"לא ממש. לא בהתחלה בכל אופן. כמו בפעם הקודמת, בשבוע ה־23 התחילו צירים, הגעתי לקפלן ואושפזתי עם צירים וכאבים יום יומיים חזקים מאוד.
"אחרי שישה שבועות חזרתי הביתה ושוב הרגשתי כאבים. הפעם הגעתי לאסותא באשדוד ושוב אושפזתי למשך חודש וחצי. פעמיים לקחו אותי לחדר הלידה והחזירו אותי. חוץ מזה ראו בעיות אצל העוברים, והרופאים שוב חששו שהם לא ישרדו בלידה, ואם כן, יהיו להם המון בעיות".
הסיוט חזר על עצמו.
"כן, אבל הרגשתי שאם העוברים שלי כבר פה והגיעו לחודש הזה, סימן שהכל בסדר. הגעתי לתל השומר, למחלקת יולדות בסיכון גבוה, וכשראו שם את הבעיות בעוברים, שזיהו כבר באסותא, המליצו לי על הפלה. סירבתי.
"בהמשך הגיע הרופא והבטיח לי שיהיה בסדר. הייתי מאושרת כי ידעתי את זה כל הזמן".
מתי ילדת?
בשבוע ה־33 נכנסה דרמון לניתוח קיסרי וילדה תאומים. "חיכיתי שנים רבות כל כך, והנה, הם כאן", היא אומרת בהתרגשות. "הבעיות שהיו להם טופלו, ושניהם בסדר גמור".
יש נשים שמוותרות על האמהות, בעיקר כשמדובר בייסורים כאלה.
"מבחינתי זה היה מאסט. תמיד רציתי להיות אמא, תמיד ידעתי שאתחתן ואהיה אמא. זה חלק ממחזור החיים. ויתור על זה לא בא בחשבון מבחינתי".
זה גם המסר שלה לזוגות שאינם מצליחים להיכנס להריון. "אל תוותרו לעולם", היא אומרת. "לכו עד הסוף כי יש אור בקצה מנהרה. הידיעה שזה קרה אחרי שהפכת את העולם למען זה זאת ההרגשה הכי טובה שיש".
כשאת מביטה בתאומים, אחרי כל הסבל הזה, מה עובר לך בראש?
"שהסבל שעברנו היה שווה את זה, שהם הכי יפים וטובים בעולם. אני כמובן מתגעגעת לתאומים שנפטרו, אבל מאושרת מהילדים שלי. אין אושר גדול מזה".
פרופסור יצחק בליקשטיין: "מקרה נדיר"
"זה לא נס", מסביר פרופסור יצחק בליקשטיין ממחלקת נשים ויולדות בבית החולים קפלן ואחד המומחים הבולטים בעולם למרובי עוברים. "אמנם זה נדיר, אבל זה בהחלט יכול לקרות. כבר קרה שאשה יכולה להרות תאומים משני מגעים מיניים נפרדים עם שני גברים שונים, או כמו שקרה כאן, מאותו אב אבל מביצית שהופרתה וממגע מיני רגיל".
איך זה יכול להיות?
"לביצית של אשה יש תוחלת חיים של 12 עד 48 שעות, ואילו לזרע יש תוחלת חיים של שבעה עד עשרה ימים, כך שיש פוטנציאל לחפיפה של כשבוע ימים שבו שתי ביציות יהיו מופרות משני זרעים שונים בתקופת ביוץ יחידה. העוברים נקלטים בתוך פרק זמן קצר — כמה שעות או כמה ימים".
כמה זה נדיר?
"יש סיפורים לא מעטים כאלה. זה נדיר אבל מוכר. הפילוסוף היווני אריסטו דיבר על זה כבר ב־300 לפני הספירה והסתמך על סיפור מפורסם מאוד מהמיתולוגיה היוונית, הסיפור על לדה והברבור. זאוס חשק בלדה, רעייתו של מלך ספרטה, ובא אליה בליל כלולותיה בדמות ברבור שנמלט מעיט ועיבר אותה.
"באותו הלילה היתה לדה גם עם בעלה טינדראוס. כעבור תשעה חודשים הטילה שתי ביצים: מהאחת בקעו התאומים ילדי זאוס: הלנה ופולוקס, ומהאחרת בקעו התאומים ילדי טינדראוס: קסטור וקליטמנסטרה".
אבל במקרה הזה מדובר באשה שניסתה להיכנס להריון במשך שנים, עברה עשרות טיפולים ובדיוק כשהצליחה ההפריה היא נכנסה להריון באופן טבעי.
"אין ספק שהמקרה של ימית דרמון מיוחד במינו, אם כי כבר ראינו הריונות ספונטניים לאחר כשלונות בהפריה".
