לפני ימים אחדים, בזמן הכנות אחרונות לתערוכה "Peep Show, החיים והמוות של יוסי וקסמן", קיבל וקסמן דרישה במייל לשלם 3,000 דולר תמורת אי־פרסומו של סרט אינטימי שלו.
"איימו שיעלו את הסרטון במסנג'ר ובפייסבוק שלי. כל כך התאים שנפל עליי פיפ שואו גם בחיים", הוא צוחק. "מצאו למי לשלוח מכתב סחטנות. הלוואי שהיו מעלים אותו ועושים לי פרומו לתערוכה".
שום סרטון לא עלה ברשת בסופו של דבר ווקסמן לא שילם דבר, אבל את הפיפ שואו שלו הוא מציג בתערוכה שנפתחה במוזאון ינקו דאדא בעין הוד.
לצד ציורים ותצלומים של בני משפחתו נתלו קופסאות הצצה שבתוכן אפשר לראות, דרך חורי מנעול, סצנות מחייו: תצלום עם אביו בחוף הים ועם אחותו, השחקנית ענת וקסמן, בגן שעשועים ופנורמות של תצלומי עירום.
למה להציץ?
"כי כל מעשה אמנות הוא הצצה לחיים של מישהו וסוג של פיפ שואו. המאסטרים הקלאסיים ציירו סצנות אינטימיות כמו לידה, מוות או מעשה אהבה והכניסו אותנו לבתיהם של מלכים ורוזנים.
"אני לא מחדש דבר, רק ממשיך מסורת ותיקה שהיום נגישה לכולנו. הסלפי והאינסטגרם הם פיפ שואו לחיים שלנו, ואני פשוט לקחתי את זה צעד קדימה והכנסתי למוזאון. כולנו מציצנים, ולכן אני קצת צוחק על הצופה כשאני מזמין אותו להסתכל לתוך הקופסה. אני גורם לו להתכופף ולהציץ בעל כורחו, וזה קצת מביש".
זה מה שרצית?
"רציתי להזמין את כולם למסיבת החיים שלי. אני אדם מוחצן, אני מצייר וכותב על עצמי ועל אירועים בחיי ורוצה שיכירו אותי עד הסוף".
סיפור אמיתי
החשיפה בתערוכה של וקסמן נוגעת בעיקר לצד הנפשי, ותמונות העירום אינן שלו.
"הורדתי תצלומים של גברים מאתרים באינטרנט ושתלתי אותם בתמונה של פרצה בחומה, בהשראת עבודתו האחרונה של מרסל דושאן. במיצב שלו, "נתון", מביטים בפרצה בחומת לבנים דרך חריר הצצה בדלת עץ, ודרכה נראית אשה עירומה שוכבת ומחזיקה עששית דולקת בידה.
"היא מייצגת בעיניי את מחזור החיים כולו, וחשבתי על אנשים שחוו מוות קליני ומתארים מנהרה שבה חייהם חולפים לאחור בתמונות. החלטתי לעבוד על תערוכה משלי מבעד לחורי הצצה, ובמוזאון הציעו שאוסיף את ציורי המשפחה שציירתי. זו הליכה לאורך החיים, והתוצאה הסופית חזקה. אלה כל החיים שלי. אני יודע שכשהמשפחה שלי תראה את זה היא תתחרפן".
אתה חושש מהתגובות?
"ממש לא. הם מכירים אותי".
וקסמן (59) סופר, צייר ומעצב, הוא פצצת אנרגיה אמנותית ואיש חם ומצחיק שאינו מסתפק באמנות פלסטית.
הוא הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד ופרסם תשעה ספרים עד כה. ספרו האחרון, "אסתר של הסיגריות", יצא לאור לפני חודשיים וחצי והוא חגיגה משפחתית בלתי אפשרית.
לאסתר, אושיית אופנה בת 80, נודע בחלום שהיא עומדת ללדת תינוקת. בשורה כזו, גם אם היא ספרותית למהדרין, היא פתח להמון עלילות בלתי אפשריות.
וקסמן מוציא מכל אחת מהן את המקסימום עד סופו של הספר, שהוא קצת פחות אופטימי. גם ברגעים הכי מצחיקים הוא יודע לתאר מצבים משפחתיים מוכרים ולאבחן את הנפשות הפועלות, והספר הוא לונה פארק של רגשות משתנים ועלילות מצטלבות.
הדמות בספר מבוססת על דמות אמיתית: דודתו אסתר ויצמן, אחות אביו, היתה מה שהוא מגדיר "מעצבת אופנה בלירה. היא פתחה בית חרושת לקונפקציה ומכרה בין השאר גם למשביר ולמצקין.
'אסנת' קראו לו, למפעל הקטן של אסתר ונתן. אגב, גם סבתא שלי תפרה לכל שכונת הבוכרים בירושלים במכונת תפירה זינגר. לפעמים הגיבורים שלי עוברים מספר לספר, ובספר החדש כבר נתתי לכולם, לכל המתים שלי, את שמותיהם האמיתיים.
"עניין של אותנטיות. ועכשיו אחרי שגם מציגים תערוכה במוזאון על החיים שלי אני יכול למות".
כי כבר אמרת הכל?
"זה רק נגד עין הרע. כבר אמצא מה לעשות בהמשך, אני תמיד מוצא".
ילדים זה דבר אגואיסטי
הוא מתגורר בבית אבן יפה בעין הוד, מרחק הליכה קצרה מהמוזאון, עם אבי קדמי, בן זוגו ב־33 השנים האחרונות. קדמי היה דייל באל על והבעלים של קפה אנגל בעבר.
היום ניחוחות הבישולים שלו ממלאים את הבית בעין הוד. לפני עשר שנים עזבו את תל אביב ועברו אל הבית הזה, שהתאהבו בו בביקורם הראשון במקום.
"נפגשנו בגן העצמאות בעידן שלפני אפליקציית גריינדר", אומר קדמי. "יוסי בא אליי לבית בבן יהודה, למחרת הביא מברשת שיניים ומאז אנחנו יחד. הייתי בן 36, ויוסי בן 27".
לא חשבתם על ילדים?
וקסמן: "לפני 30 שנה זה לא היה פשוט, והאמת היא שלא רציתי ילדים. אין לי קטע כזה, ובדיעבד קצת כואב לי. אולי זאת הסיבה שיש לא מעט הריונות בסיפורים שלי.
"היום לכולם מסביב יש ילדים, וזה עושה משהו, אבל כבר מאוחר. אומרים לי שאפשר לאמץ, אבל צריך לחשוב על הילד המסכן. כשילך לצבא אולי כבר לא נחיה. זה אגואיסטי.
"ילדים זה בכלל דבר אגואיסטי. אתה רוצה לראות רפליקה שלך בעולם. בכל אופן, כל הספרים שלי מוקדשים לאבי, והם הילדים שלנו".
את הבית קנו מאלמנה דרוזית והספרים ואוספי החפצים היפים שלהם מונחים בכל פינה. הם מגדלים ארבעה כלבים ומאכילים כ־20 חתולים, וקדמי אחראי לטיפוח הגינה שהצליח לשקם לאחר שנשרפה כמעט כליל בשרפה בכרמל.
בקומה התחתונה נמצא הסטודיו שווקסמן כותב ומצייר בו. "בשביל כתיבה אני צריך שקט כי צריך להיות כל הזמן מודע. בציור יותר קל לי להתמסר למוזיקה".
לא קיבלת הכרה כאמן.
"אני אמן די דחוי. לא קיבלתי הכרה, וזה טוב, כי זה משאיר לי את הלהבה וגורם לי להמציא את עצמי שוב ושוב מחדש. אני אף פעם לא נח על זרי דפנה".
קשה לך שהמפורסמת במשפחה היא אחותך?
"אחותי היקרה? לא. היתה תקופה שלא דיברנו בגלל מלחמת אגו באגו, אבל הייתי המעריץ הראשון שלה. כשהיא למדה בבית צבי ואני בבצלאל נהגתי להגיע באוטובוס מירושלים לרמת גן לכל הפקה שהם עשו בשנה האחרונה וחיכיתי לה עם זר פרחים ענק.
"מאז כתבתי עליה את הספר "השחקנית" וחזרנו לדבר. נורא התגעגעתי אליה. היום אנחנו בקשר, אין כמו הווטסאפ המשפחתי. הלוואי שענת תפתיע אותי ותבוא לתערוכה, אבל היא לא מגיעה כמעט לשום מקום אחרי המחלה שלה.
"היא לא שותפה לאמנות שלי, היא קוראת רק הצגות שהיא צריכה להופיע בהן. בכלל, אנשים היום לא קוראים. הפרסום חשוב לי, אבל אני לא מונע מזה, אני תמיד יוצר, אם יהיה לי קורא אחד ואם מאה.
"חיי האמן קשים, אבל מאז הפייסבוק אנשים כותבים לי ויש כמה קוראים שתמיד מוכיחים לי שזה בסדר, שמה שאני עושה זה נכון".
אמנות הפיתוי
וקסמן נולד ביפו וגדל בירושלים, נצר לשושלת הרבי זלמן שניאור מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הוריו חזרו בתשובה כשהיה בכיתה ב' ויצאו בשאלה כשהיה בכיתה ז'.
"אמא דור שמיני בארץ, מירושלים העתיקה, ואבא דור חמישי, מחברון. סבא של אבא היה הרב בחברון במשך הרבה שנים, סבתא דיברה יידיש בבית וערבית ברחוב.
"זכרונות הילדות שלי הם מירושלים ומיפו, אבל את יפו אני זוכר בטכניקולור. לאבא היה בית קולנוע "גלרון", כחלק מקבוצה של עשרה נכי צה"ל שקיבלו כספים מהמדינה לשם כך.
"זה היה קולנוע מדשדש שאליו הגיעו כל הסרטים הסרוטים והקופצים שסיימו את חייהם בתל אביב, אבל יש לי המון זכרונות משם. ב־1965 היתה התמוטטות כלכלית, אבא קיבל פיצויים ועברנו לגור עם המשפחה בבית וגן בירושלים. שם הפכנו לדתיים. אני זוכר ילדות נהדרת, חמה ומחבקת.
"בכיתה ז' פשוט עברנו לשכונה אחרת, לרמת אשכול, וההורים התרחקו מהדת. היום אני אתאיסט, אבל אלוהים נמצא בהתבטאויות שלי בדיבור וגם בכתיבה".
קודם שלמד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית נרשם וקסמן ללימודי אמנות בבצלאל, אבל התקבל לעיצוב גרפי וסיים בהצטיינות. לפרנסתו הוא מעצב תערוכות מקצועיות ברחבי העולם ובעליו של משרד עיצוב מצליח, שפירא־וקסמן, שזכה בפרסים בינלאומיים.
השנה נסע וקסמן לצ'ילה, לברלין, לקוריאה, לסינגפור ולפריז במסגרת התערוכות. "ניצלתי בזכות לימודי העיצוב. אחרת הייתי חי בחור עלוב", הוא אומר. "אבל מעבר לכל אני אמן, חוקר נפש. חשובה לי העלילה כי אני חייב לפתות את הקורא. פיתוי הוא חלק חשוב ביצירה שלי".
למה בחרת דווקא בצילומי משפחה?
"למשפחה שלי יש 'מחלת הצטלמות'. דודה שלי שמרה צילומים מתחילת המאה הקודמת, למשל של סבתא שלי ואמא שלה ביישוב הישן בחברון. עשיתי מהם רפרודוקציות, ואלה המברשות, המכחולים והצבעים שלי.
"ישעיהו לייבוביץ' אמר שהמשיח נמצא תמיד במצב של עתיד לבוא, וכך נשמרת האופטימיות. גם באמנות זה ככה. מה שמחזיק אותי זה תמיד התערוכה הבאה".
