פרס "קיפוד הזהב" על מפעל חיים שהוענק לשחקנית סמדר יערון בחודש שעבר הגיע בדיוק בזמן הנכון מבחינתה. רגע אחד של הכרה בתוך שנים ארוכות שבהן הרגישה שהיא מורחקת ונדחקת הצדה.
מתעלמים ממך?
"לא בדיוק מתעלמים, אבל העבודות שלי פוליטיות מאוד, ובגלל הלך הרוח בארץ יש פה צנזורה עצמית, והעבודות שלי לא מקבלות חשיפה לפני מנהלי פסטיבלים.
"יש משהו באוויר שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע, אבל הוא גורם לי לפתח מרמרת. אומרים לי, 'שמענו ש"הערבי האחרון" היא עבודה טובה', אבל לא מחבקים אותה.
"הקהל מקבל את ההצגה באהבה ולא יעזור לאף אחד, היא תרוץ כל זמן שלא יורידו אותי מהבמה. יש אמנים שכדי להימנע מהסתבכות לא נוגעים בתכנים שלא מוצאים חן בעיני הרשויות.
"מאיימים עליהם בקיצוץ בתקציב, וזה רק השלב הראשון. במשטרים טוטליטריים, שבהם המדינה החליטה לשלוט בתרבות, קרו דברים איומים ונוראים".
אנחנו בדרך להיות מדינה טוטליטרית?
"אנחנו שם. יש כאן אמצעי חקיקה אנטי־דמוקרטיים. העבודה שלי כאמנית היא להגיד את זה בתוך האמנות".
האחריות שלי
אזכור "חוק הנאמנות" שיזמה מירי רגב יכול לגרום ליערון לזנק מתוך עורה. העובדה שהחוק לא התקבל אינה מנחמת אותה.
"זה לא מרגש אותי שהחוק לא עבר כי זה רק עניין של זמן עד שהוא יעבור, אלא אם כן יהיה פה מהפך. הדבר המחליא ביותר בעיניי הוא לפגוש אמנים שמתקפלים, שלא נוגעים בנושא שעסקו בו בעבר כי עכשיו זה מסוכן ועלול לפגוע במשכורת שלהם.
"אני מבינה את החשיבה הזאת, אבל חבר'ה, יש לנו אחריות כאמנים, כבני אדם, כחברה. כל אדם צריך לשאול את עצמו איך הוא ישן בלילה ואם הוא נאמן לעבודתו ולערכיו".
ואת לא מוטרדת מפגיעה בפרנסה שלך?
"מוטרדת מאוד. ולא רק מהפגיעה בפרנסה שלי אלא גם מפגיעה בתיאטרון עכו שאיתו אני מזוהה. זאת עמדה מאוד לא נוחה להיות בה, לכן יש דברים שאני עושה כאמנית עצמאית.
"כשאני משתתפת בהפגנה זה תמיד כאדם פרטי, לא בשם התיאטרון, אבל הפחד והלחץ גורם לאמנים רבים להיזהר בלשונם ולהימנע מעיסוק בדברים חשובים ובעלי משמעות.
"תפקידה של האמנות הוא לשקף את המציאות, להתריס נגדה ולמתוח עליה ביקורת מתוך כוונה לעשות את החיים שלנו טובים יותר. אם לא, זה בידור.
"האמן מציב מראה לפני החברה כדי לשקף דברים שדורשים מחשבה נוספת, אולי שינוי תודעה. באג'נדה שלי האמן פועל כך מתוך אחריות כלפי החברה והמדינה שבה הוא חי, וכרגע יש פה ניסיון לסתום פיות".
את משלמת מחיר כבד על הבחירות שלך.
"זה בסדר גמור מצדי, זה רק מוכיח לי שאני עושה את מה שאני צריכה לעשות. אנחנו יודעים שרשעים לא יעלוזו לעד, הכל משתנה ומתגלגל.
"אבא שלי ז"ל תמיד אמר שהקריטריון שלי למה שאני עושה צריך להיות בחינה אם הבטן שלי כואבת או לא כשאני הולכת לישון בלילה. זה פשוט, אין כאן פילוסופיות. זאת הבטן וזה מדויק. אני רק אדם, וקורה שאני הולכת לישון וכואבת לי הבטן, אבל אז אני מטפלת בזה".
הפרובוקציות שלי
סמדר יערון (62) היא פצצת אנרגיה אמנותית, נון־קונפורמיסטית וטוטלית. היא יוצרת רב־תחומית שמשחקת, מנגנת על קלידים, שרה ורוקדת.
היא נולדה בפתח תקווה, מתגוררת בעכו ומרבה לשהות בתל אביב בענייני עבודה. לפני יותר מעשור נותחה בניתוח מעקפים, ואת צלקותיו היא גאה לחשוף לראווה על הבמה בעת שהיא מתפשטת עד עירום מלא.
"כשיש לכך הצדקה אין עם זה שום בעיה", היא אומרת. "הגוף מבחינתי הוא כלי עבודה, אני בכושר פיזי מצוין ולא מתביישת ולא מסתירה דבר. כך אני מתייחסת גם לצלקת שלי".
היא הגיעה לעכו ב־1985 עם מי שהיה אז בעלה, הבמאי והיוצר דודי מעיין, שהקים את מרכז תיאטרון עכו עם קבוצת משוגעים לדבר. השניים הכירו באוניברסיטת תל אביב וחיו בעיר הגדולה עד אז.
העובדה שמעולם לא למדה משחק או בימוי שמרה לדעתה על המקוריות שלה, וכשהגיעה לתיאטרון על תקן מורה לתנועה ולמוזיקה לשחקנים פרצה ממנה המלודרמטיות באיפור אדום ושחור, בשיער נפוח ובאקטים דרמטיים בלי להותיר מקום לספק.
השאר היסטוריה: הקבוצה הקטנה התגבשה לאנסמבל והחלה לפתח שפת תיאטרון חדשה, והיא זכתה לתשבוחות ולפרסים במסעותיהם בעולם.
לאחר גירושי בני הזוג נשארה יערון בתיאטרון עכו ויצרה בין השאר את "משאלה מכוכב" שעוררה הדים, ואת "תפילה", אירוע ניו אייג'י גדול בחאן אל עמדאן, ששילב שירה מקודשת מתוך האסלאם, היהדות, הנצרות והבודהיזם.
יש הטוענים שאת עסוקה בעיקר בייצור פרובוקציות.
"אני מאמינה בפרובוקציה, אבל לא לשמה. מבחינתי היא כלי. לא תמיד זה עובד, אבל זאת המטרה. יש אנשים שלא יודעים איך לאכול את העבודה שלי כי אני לוקחת את הדברים אל הקצה. לפעמים אני קולטת חוסר הבנה למה שאני עושה או התעלמות מהתכנים שלי, שהם לא נוחים".
ההחמצה שלי
פרס קיפוד הזהב הוא פרס תיאטרון הפרינג', תיאטרון השוליים שאינו רפרטוארי. "מחוץ לבועה שלנו אולי אין משמעות רבה לפרס הזה", אומרת יערון, "אבל זה המיליה שלי וזה מה שאני עושה, ומבחינתי קבלת פרס קיפוד הזהב הרבה יותר משמעותית מקבלת פרס התיאטרון. וזה שימח אותי כי הנה, אף על פי כן נוע תנוע".
על מה את מתחרטת?
"אני מאושרת שאין לי ילדים, אם זאת השאלה. זה מתוך בחירה, ובעניין הזה אין לי חרטות, נהפוך הוא. כשהגעתי לגיל 40 הבנתי שאם לא אנסה עכשיו לא יהיה לי ילד לעולם, ולכן פעמיים ניסיתי להיכנס להריון ולא הצלחתי.
"היתה עליי שמירה ולא הריתי. אני חושבת שזה מזל גדול ואני אומרת חבר'ה, בואו נתקדם ונפסיק עם הקרתנות הזאת".
ואת אומרת את זה לישראלים במדינה שבה אם אין לך ילדים את כופרת בעיקר.
"כן. שיפסיקו לשאול אותי למה אין לי ילדים כי באותה המידה רלוונטית השאלה למה יש לך ילדים. חברה היא בדרך כלל עדר, ואני לא מוכנה לכך. זה האוטומט שלנו, זה לא חייב להיות ככה. זה צו חברתי, אבל לא כל אדם משתוקק או חייב להיות הורה.
"לי אין ילדים מתוך החלטה, וככל שנוקפות השנים אני מברכת על כך. זה לא מתאים לי ואני לא זקוקה לזה. אין לי ספק שאם היה לי ילד הייתי טוטלית איתו כמו שאני טוטלית בכל דבר, אבל זה בזבוז אנרגיה בעיניי. האנרגיה שלי הולכת למקומות יותר נכונים מבחינתי.
"ההחמצה שלי היא בעניין הניו אייג' והפלסטיקה. הייתי רוצה להיוולד כשהננו־טכנולוגיה תהיה עניין של מה בכך. היום המדע יודע להשתיל אברים, אבל לכוחות ההון־שלטון אין עניין שנחיה לנצח.
"הייתי רוצה, למשל, להחליף את הראות שלי כי עישנתי שנים. אני עושה כל מה שאני יכולה, בוטוקס, מיניליפט צוואר, עפעפיים, איפור קבוע. אני מוכנה לעשות הכל, אבל אין לי כסף לעשות את מה שמדונה ומיק ג'אגר יכולים להרשות לעצמם.
"החלפת דם וזריקות חמצן שמעכבות תהליכי הזדקנות עולים המון כסף. אני מחכה לחיי נצח, אבל אם למות — רק בבית על הים בעכו, שבו אני גרה כבר 30 שנה וכלום לא השתנה בו. כאן הבית שלי והלב שלי".
