מה עשית לנו יא קורונה, מה?
מה כבר ביקשנו? לשטוף את העיניים עם קצת כדורגל ישראלי משובח? נו טוב, לא בדיוק משובח. אם לומר את האמת, אפילו די מעאפן. ובהילוך איטי. מאוד איטי. אממממה, כמה מעאפן ואיטי, אבל שלנו. כחול-לבן אורגינל. עם כל המעטפת המלוכלכת שאנחנו מכירים ואוהבים. מאמנים שחופרים בורות זה לזה. אנשי מקצוע שמוכנים לעבוד במשכורת רעב. יושבי ראש שעושים את כל הטעויות האפשריות, ומאשימים כמובן את כל העולם ואשתו מלבד את עצמם. שופטים שטועים בלי הפסקה, ולא מפסיקים לשגות גם אחרי חיזוק בדמותו של ה־var. פרשנים בשקל וחצי שבכל משפט שלהם מסתתר אינטרס כזה או אחר. ושחקנים שבטוחים שהם הדבר הגדול הבא בכדורגל העולמי, ואז מגלים שהם מתקשים למצוא קבוצה בליגה הלאומית.
ואם כבר לשבת בבית בסגר בגלל הקורונה, אז לפחות תאפשרו לנו להתענג על הביצועים של עומר פדידה וקיזיטו. תנו לשמוע את שומי נוזף בעמיר תורג'מן אחרי עוד משחק שבו כפר סבא לא הצליחה לשחק טיקי-טקה. תנו ללקק את האצבעות בשידורי הליגה הלאומית עם צמד פרשני העל – שייע פייגנבוים ואלון מזרחי. שניים שלא ברור איך מצאו את עצמם מלמדים אותנו כדורגל.
אבל לא, הקורונה המזורגגת לא התחשבה בנו, שרופי הכדורגל המקומיים. בהחלטת ממשלה, די מוצדקת אם לומר את האמת, הוחלט להשבית גם את אירועי הספורט בישראל. שלושה שבועות של הדממה מוחלטת. ולכו תדעו מתי בדיוק יחזירו לנו את השכונה הכל כך אהובה עלינו.
וכך נותרנו חסרי עניין. נטולי אנרגיות. זרוקים בבית ללא תכלית, בלי הסם שמכניס לנו כל כך הרבה חיים ועניין. נכון, שכונתי. ואיטי. וברמה של ליגה למקומות עבודה. ומלא בתככים ואינטריגות. ובמאמנים שתוקעים סכינים בגב זה לזה.
אבל שלנו. עם ארומה ישראלית מיוחדת שאין לה תחליף.
מה עשית לנו יא קורונה, מה?
