כשהייתה ילדה מורן ספיר (22) ממכבי רעננה הייתה משחקת כדורסל עם בני דודיה הבוגרים ומנצחת אותם... שוב... ושוב... ושוב. "לא ממש צפיתי בכדורסל נשים אז", היא מסבירה את משיכתה הראשונית לענף, "פשוט הייתי משחקת איתם כדורסל ואהבתי את זה, נטו אהבתי את המשחק". ואילו קרובי המשפחה מצידם שהבינו בשלב מאוד מוקדם שהם טעו בסוג הכדור, מצאו נקמה על מגרש אחר. "הם היו משכנעים אותי לשחק איתם כדורגל והם היו מפוצצים אותי שם, אז הייתי עומדת בשער וחוטפת כדורים, מסכנה כזו", היא צוחקת על החוויה בדיעבד.
אבל ספיר שגם היום ספק אם יש מי שיזהה אותה בשכונת ילדותה בהוד השרון כשחקנית כדורסל - בכל זאת שואפת למטר ושבעים ביום טוב - הפנימה את המסר ודבקה בכדור הכתום. כשהגיעה לגיל החטיבה היא הבינה שכדי להתקדם בענף הספורט הזה היא צריכה להטלטל מדי יום לרעננה השכנה, שם בניגוד להוד השרון, כדורסל נשים כבר היה שם דבר.
זה נגמר במספר אליפויות של מחלקת הנערות של מכבי רעננה ונבחרת תיכון אוסטרובסקי, כשספיר שנתפסה כעילוי, מובילה את הקבוצה. המסע הזה שהתחיל בילדותה הגיע במובן מסוים לסגירת מעגל עם הצטרפותה העונה לקבוצה הבוגרת של מכבי רעננה. על הדרך היא הספיקה להתחיל השנה תואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב.
כך או כך, רעננה המאומנת על ידי לירון שרף, הייתה ההפתעה של תחילת העונה בליגת העל לנשים, אך החלה לאבד גובה לקראת סיום העונה ופספסה את הפלייאוף. ספיר שהחלה את העונה מאוחר עקב פציעה, הייתה חלק אינטגרלי מהסגל של המועדון המתבגר הזה, שמתקדם עונה אחר עונה. ובכל זאת, רעננה תסיים את העונה עם טעם חמצמץ והבטחה אחת, ששנה הבאה תהיה טיפ-טיפה יותר טובה.
"רעננה היא הבית שלי"
היי מורן, מה בדיוק השתבש במכבי רעננה העונה?
"שאלת השאלות. היה רצף משחקים שהיה לא טוב ולא הצלחנו לצאת ממנו. כי התחלנו טוב וההמשך היה ממש בסדר ואז היה רצף של משחקים שפשוט לא הצלחנו להבין מה לא בסדר. ניסינו לשנות דברים ולתקן דברים, אבל זה לא עבד".
היה איזה דפוס שקל לשים עליו את האצבע. התחלתן את העונה חזק ואז נחלשתם, ויצאתן מהפגרה מאוד חזק ואז שוב הייתה ירידה.
"אין לי תשובה בדיוק למה. אם היינו יודעים למה כנראה זה לא היה לוקח 6 הפסדים רצופים".
מה איתך בשנה הבאה, תשחקי גם ברעננה?
"אני מקווה, זה הבית. אני גדלתי ברעננה, והייתי עד עכשיו בכמה מועדונים ולא הרגשתי כמו שאני מרגישה ברעננה. אני נהנית".
הבית הוא לא הוד השרון?
"לא", ספיר צוחקת. "אני מהחטיבה לומדת ברעננה. הבית שלי הוא ברעננה כבר שנים. אני גרה בהוד השרון וזה פחות או יותר מסתכם שם".
איך הייתה העונה מבחינתך, הרגשת התקדמות?
"קודם כל, התחלתי את העונה פצועה. באימון הראשון נפצעתי והייתי חודש וחצי בערך בחוץ וזה ממש הרס לי את כל התוכניות להתחיל ולהכנס חזק. אז לקח לי כמה משחקים להכנס לעניינים, אבל אני מרגישה שככל שהמשחקים עברו, גם למדתי את המקום שלי בקבוצה. אני מרגישה שכשחקנית כן השתפרתי".
איך היה לשתף פעולה עם השחקניות הזרות כריסמה פן, בריה גוס ודניאל אדוארדס?
"קודם כל, הן מקסימות. כולן היו מאוד מחויבות לקבוצה וכשדברים לא הלכו אז גם לקחו אחריות ועשינו שיחות בתוך הקבוצה וניסינו לראות מה לא עובד, אבל היה כיף ומצחיק. חדר ההלבשה היה אחלה. נהנינו. גם עם המאמן לירון שרף הייתה כימיה מאוד טובה, הוא מאוד קשוב אלינו".
אני רואה כדורסל נשים, אני רואה כדורסל גברים, אני רואה את הכל, אבל אני לא רואה ישראלים. אותי זה מתסכל. ספורט ישראלי בלי ישראלים.
"זה נכון. זה מבאס באופן כללי. בליגה הזו יש שלוש זרות בכל קבוצה שמשחקות כל אחת כמעט 40 דקות והן באמת נתח מאוד גדול מהקבוצה. וזה לא צריך להיות המצב לדעתי. אמרו שאין מספיק שחקניות. אני חושבת שעכשיו יש מספיק שחקניות צעירות, גדלות הרבה צעירות ויש הרבה שחקניות צעירות בליגה. אז אני חושבת שאפשר להוריד עכשיו לשתי זרות. כרגע המצב הוא שאתה רואה ברוב הזמן רוב של זרות על המגרש".
והכדור הולך אליהן והתרגילים מכוונים אליהן.
"זה נכון, הכדור הולך קודם כל אליהן".
מעבר לזה, מה את חושבת שצריך לקרות כדי שכדורסל הנשים יקבל את ההכרה שקצת חסרה בו?
"אני חושבת שצריך לחזק את הקשר בין הקבוצות לערים, מי שיבוא למשחק של רעננה אמור להבחין מיהם הרעננים, אני לא חושבת שיש מודעות גבוהה מספיק בעיר לכך שיש קבוצה בליגת העל. אנחנו כן באות ומדברות עם המחלקה הצעירה ועושים את זה שנים, אבל זה עדיין לא מקבל את החשיפה כמו שצריך. אולי גם יותר חשיפה בכלי התקשורת. האמת היא שכשאני גדלתי לא ראיתי כדורסל נשים, לא נחשפתי לזה כל כך".
לשחק באוסטרובסקי הייתה חוויה מטורפת
את ספיר, כפי שבטח הצלחתם להבין, קשה להכניס לקופסה. המעבר ההוא למחלקת הנערות של רעננה הכניס אותה למסלול שעיצב ומעצב את חייה ביומיום. באיזשהו מקום הענף שבחר אותה יותר משהיא בחרה אותו, הביא אותה לנקודה שהיא נמצאת בה כיום, וניכר שהיא די מרוצה מהבחירה בכדורסל.
איך זה לעשות את הקפיצה בגיל מאוד מוקדם, ואמנם רעננה היא מעבר לכביש, אבל בכל זאת לעבור לרעננה?
"בהתחלה השינוי אולי היה קצת מפחיד. אבל ממש אהבתי את הכדורסל, יוני (דנישבסקי, א.י.) הציע לי לעבור למחלקה וזה היה נראה לי מגניב. בהתחלה ההורים היו עוזרים עם ההסעות, אבל התרגלתי לאוטובוסים ומצאתי מלא חברים שם. הייתי שנה אחת בהוד השרון בכדורסל, וחיפשתי כמה שיותר אימונים, אבל המאמנת שלי אמרה לי 'עזבי אותך, אין פה כלום', עכשיו זה קצת מתפתח פה, יש קבוצה בארצית, אז לא היה אפילו קט סל".
3 צפייה בגלריה
ספיר עם הכדור, שיר תירוש מאחוריה. המועדון מכוון לשילוב הרענניות | צילום: עודד קרני, מנהלת הליגה
מה יש לך להגיד על מחלקה הנערות ברעננה?
"רק מילים טובות. אולי מבחוץ זה לא נראה ככה, אבל ההישגים זה לא הנושא. זה גם אף פעם לא היה. מבחינת יוני זה תמיד היה הדרך והערכים, החברות שהכרתי שם הן חברות שלי לכל החיים. זה באמת בית. גם בשנים האחרונות כשלא הייתי ברעננה, הייתי באה רואה אותן ומדברת איתן".
היית ממליצה לילדה שמתלבטת ללכת דווקא לכדורסל?
"בטוח. אני לא יודעת אם כדורסל או בספורט מקצועני אחר. אבל ספורט מקצועני נותן מלא מלא ערכים של להתמודד עם כשלונות ועם עצמך וגם מבחינה חברתית, לפחות מבחינתי זה מאוד מאוד עזר. זה בעיקר נותן כלים לחיים, כשאתה אוהב משהו אז להתמיד בו באמת".
איך באמת משתלבים בכדורסל המקצועני אחרי שסיימת את גיל הנערות כאחת השחקניות הבולטות בגילך?
"אז דווקא בשנה שאני סיימתי, הבוגרות היו בליגה הלאומית וזה היה קצת שונה, אבל אני מרגישה שהשנה הבנות שמסיימות תיכון כן יש להן איזושהי הכוונה. בשנה שעברה שיר (תירוש, א.י.) נכנסה, השנה שלי (סירקיס, א.י.) מסיימת י"ב וגם נכנסת לעניינים, אז אני מרגישה שיש להן דווקא המון הכוונה ולהראות לשחקניות הצעירות שיש להן להמשיך. זה כן הכיוון של המחלקה".
יש התמודדות עם סטריאוטיפים כשחקנית כדורסל נשים?
"אני חשבתי שיש. אבל כשהתחלתי ללמוד השנה באוניברסיטה ואמרתי לאנשים שאני שחקנית כדורסל, אנשים הגיבו ממש מגניב 'וואי איזה יופי', עפו על זה, אז לא הרגשתי משהו כזה. אבל אני מניחה שיש.
"תראה כשאתה כל כך אוהב משהו אז זה לא משנה מהן הדעות הקדומות ומה אנשים אומרים, ויש לי קצת נסיעות וזה קשה ולא היה לי זמן ללמוד לבגרויות. זה לא משנה".
לא היה לך זמן ללמוד לבגרויות?
"לא ממש, זה היה מאוד קשוח. היה כל יום אימון, ונסיעות, לחזור באוטובוס הביתה היה לוקח לי שעה. מצד שני, עכשיו באוניברסיטה למשל יותר קל לי לנצל את כל הזמן בשביל ללמוד. אתה רואה עוד משהו שלמדתי מכדורסל".
מהן באמת המטרות שלך בתוך הכדורסל?
"אני מניחה שלהפוך לשחקנית מרכזית בליגת העל. לקבל הרבה דקות ולשחק בנבחרת זה כן איזשהו חלום, אבל באמת שאני נטו במקצוע מאהבת הכדורסל".
מה המשפחה שלך חושבת על בחירת המקצוע הזו?
"המשפחה תמיד תמכה בי. תמכו בי בהחלטה לעבור לרעננה, וזה אומר כולל הסעות לבית הספר ולאימונים וחזרה. והם באו לכל המשחקים. אבא מגיע לכל משחק ואמא מגיעה מתי שהיא יכולה".
והאחיות שלך? יש לך אחות תאומה לא?
"כן, יש לי אחות תאומה שלומדת איתי באוניברסיטה והיא לומדת הנדסת חומרים. ואחות קטנה בצבא והיא כבר באה למשחקים כשהיא חזרה מהצבא וכשהיא יכולה לבוא. אחותי התאומה, היא וספורט לא כל כך מתחברים. היא מגיעה רק כשיש חצאי גמר וגמר. בשנה שעברה הגעתי עם אליצור חולון לחצי גמר הגביע וזה היה משחק ראשון שהיא באה לראות אחרי שנים".
את לומדת הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב, זה לא בדיוק המקצוע הכי פשוט לשלב עם ספורט מקצועני. ממש לא ארבע שנים וגמרנו.
"כן, את התואר כנראה אני לא אסיים בארבע שנים. אנשים שאין להם כלום בחיים לא מסיימים את התואר הזה בארבע שנים. אני מקווה לסיים תוך חמש שנים. בזכות זה שליגת הנשים כל כך קצרה, ואני לא בעד זה, אז סמסטר ראשון יש לי משחקים ובסמסטר השני כבר נגמרת הליגה ויש לי זמן ללמוד".
אז בעוד כמה שנים נאבד אותך ככדורסלנית לטובת מדענית טילים?
"זה לא במקום. אני עדיין בתוך הכדורסל, אולי עוד חמש שנים אני גם אהיה מהנדסת טילים".
