אהבה במשקל נוצה (שי בנימין-שמש)
אנחנו חיים תחת הצפה של כדורגל, כזאת שמזמן גם מעיקה על חובבי הענף. ובמציאות כזאת, אין ברירה אלא לבצע חיתוך גס, כזה שימנע מאיתנו את המיאוס הבלתי נמנע בין שלל הליגות והמפעלים. אי לכך, אם צריך להקריב משהו, וצריך, אין מנוס מלבער את מפעלי הנבחרות, שכבר מזמן לא משרתים דבר פרט לייצור כסף נוסף לארגון שכבר מזמן יש לו יותר מדי.
2 צפייה בגלריה
במקום לראות אותם מפסידים לרומניה, יכולנו לראות את הפועל פ"ת מובכת בנשר. צילום: עוז מועלם
ראשית, לאוהד מועדון לא נשאר יותר מדי מקום בלב גם לכדורגל נבחרות, ואם כן, זאת אהבה לייט. זה לא הבית, אלא יותר ביקור נדיר במסעדה צבעונית שוברת שגרה. הרמה? לא מתקרבת לזאת שהליגות מצליחות להפיק (בהתאמה), והרומנטיקה בכלל מתגמדת אל מול זאת שמייצרים המועדונים, על שלל הסנדרלות אם זאת לסטר האגלית או מ.ס ממבע הציונית.
גם בגזרה הלאומית זה כבר לא עובד. מספרים לנו שישראל 2018 היא הכי ימנית והכי לאומנית שידענו, ועדיין, כמה צופים מניתם בנתניה, נגד הנבחרת הרומנית? אז בחיאת, מספיק.
והבונוס הגדול יהיה סופן של הפגרות האלה שתוקעות לנו את הרצף של העונה, ובמקום עוד משחק מיותר בין גיברלטר ללטביה, היינו יכולים ליהנות בסופ"ש שעבר בעוד מבוכה של הפועל פתח תקוה, הפעם בנשר, ומליברפול נגד קריסטל פאלאס.
תרגיעו עם השאיפות (בן גולדפרינד)
בין כל ניקיונות הפסח וביעורי החמץ, הייתי ממש רוצה לנקות מהספורט הישראלי את הרצון לנצח.
כן אני יודע מה תגידו, זה רצון טבעי של כל אדם בכל תחום: הרצון להיות יותר טוב במה שאתה אוהב לעשות (לא רק בספורט), להוכיח עליונות, שיש למה לצפות ממך ובראש ובראשונה התחרותיות.
הבעיה היא שהרצון הענק הזה לנצח בספורט הישראלי גורם לזה שלא נוכל להתקדם מילימטר. כשכל המשאבים מופנים אל נבחרות וספורטאים בוגרים, שבעצמם מודים מול התקשורת שלא הגענו לכלום ולא נגיע לכלום, ומאמני ילדים ונוער מרוויחים משכורות זעומות ורוצים בעצמם להתקדם אל הכסף הגדול של הבוגרים – אי אפשר להתקדם.
בואו נבער ונבעיר את הרצון הזה, בואו נבין מראש, ולא רק במחזור הרביעי של קמפיין מוקדמות היורו, שהפעם אנחנו לא מנסים לעלות אלא מנסים לבנות משהו חדש. במקום להשקיע מיליונים בתהליך בחירת מאמן הנבחרת, בואו נשקיע את הכסף בילדים שבשנת 2030 יובילו את הנבחרת סוף סוף למונדיאל.
או שאפשר פשוט לנצח נבחרות שאנחנו יודעים שהן טובות מאיתנו.
