כשהגיע פול דילייני לישראל לפני כמעט עשור, כדי לשחק כדורסל, הוא לא האמין שהמקום יהפוך בסופו של דבר לביתו, שיקים בית עם אשה ישראלית ויתחבר כל כך ליהדות, עד שיבקש להמיר את דתו הנוצרית ולהפוך ליהודי כדת וכדין. אלא שהחיים, כך הבין דילייני, מובילים אותך למקומות אחרים לגמרי ממה שתיכננת לעצמך.
"אני פשוט אוהב את המקום הזה, ומרגיש כבר כישראלי ויהודי לכל דבר", אומר דילייני השבוע. לפני שנה וחצי נשא לאשה את ליטל, אותה הכיר דרך הפייסבוק, ואחרי דייט אחד ב"בנדיקט" בראשון לציון האהבה החלה לפרוח. לאחר שבעה חודשי היכרות השניים נכנסו תחת החופה, ודילייני עדיין ממתין לקבלת האזרחות הישראלית שלו.
חיבור רוחני
פול דילייני נולד בג'ורג'יה לפני 32 שנה, ומילדותו התאהב בכדור והחל לשחק כדורסל. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת אלבמה, לא נבחר בדראפט, והחליט לנדוד, כדי לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב - לשחק כדורסל.
הוא נחת בישראל, ותחנתו הראשונה היתה חולון. משם הצפין עד נהריה. אחרי עונה בצפון, עבר לשנתיים לגבעת שמואל. כאן עשה הפסקה ויצא לשחק בחימקי שבאוקראינה, ומשם עבר לשולה שבצרפת, אלא שהכמיהה לארץ החזירו אותו אלינו.
"אלה לא היו רק הגעגועים", מספר דילייני. "כשהייתי בישראל הרגשתי תחושות חזקות כלפי היהדות, וזה משך אותי מהרגע הראשון שהייתי כאן. רציתי לחזור לישראל כדי להבין בדיוק מה אני הולך לעשות עם התחושות האלה. הגעתי לישראל אחרי שסיימתי את הקולג', וכבר מהרגע הראשון כאן הרגשתי משהו מיוחד. סוג של בית. התאהבתי מיד במדינה, באנשים ובאורח החיים כאן. נהניתי מאוד מיום השבת, ומהעובדה שהוא יום חופש וקדוש ליהודים. זה הקסים אותי מאוד, והתחלתי להתעניין ביהדות, במנהגים ובחגים. התחלתי ללכת לארוחות שישי, לראות איך עושים קידוש ולהבין מה המשמעות של כל הדברים האלה, וזה ממש עשה לי טוב. הרגשתי שאני מתחבר לזה מבחינה רוחנית. התחלתי לחקור ממש על היהדות ומה המשמעות של הדת הנפלאה הזאת. קראתי ספרים, ראיתי תוכניות ולמדתי המון".
איך קיבלו את העניין הזה במשפחה שלך?
"בסדר גמור. לאף אחד מעולם לא היתה בעיה עם זה. בסך הכל הנצרות והיהדות די דומות. יש כל כך הרבה דברים שמקושרים גם ליהדות וגם לנצרות. הרי ישו נולד כיהודי ואז התפתח זרם הנצרות, כך שזה לא כל כך רחוק אחד מהשני. יש הרבה דברים ביהדות שגם הנוצרים עושים. אני בתהליך למידה של כל הנושא הזה של היהדות, אני מתחבר לכך מיום ליום, ומרגיש שזה נכון בעבורי".
בתווך, כבר ארבע שנים שדילייני עובד על השגת אזרחות ישראלית, והסיפור עדיין תקוע. גם לאחר שהתחתן עם ישראלית, הביורוקרטיה ממשיכה להערים קשיים. שלא לדבר על המסע הצפוי לו בדרך לגיור כהלכתו.
"כן נו, מה חדש... אני כבר מכיר את כל העניינים האלה", הוא אומר. "אני עדיין בתהליך ארוך ומתמשך להשיג אזרחות, ואני נתקל בלא מעט בירוקרטיה, אבל זה בסדר, אסתדר ואעבור את זה. אחרי שהתחתנתי עם יהודייה, אני רוצה לבנות את חיי המשפחה שלי כאן. אני חושב שזה מראה שהכוונות שלי רציניות למדי, אבל יש דברים בחיים שאין לך שליטה עליהם. אעשה את שלי, ואני מקווה שהדברים יסתדרו".
קצת מרגיז ההליך המסובך כל כך הזה, לא?
"נראה לי שאם יש לך די כסף בכיס, לא יעשו לך הרבה בעיות. זה באמת מקומם שמערימים כאלה קשיים על מי שרוצה לחיות כאן ולתרום למדינה, אבל זה בסדר, אני מקווה שבסופו של דבר אקבל את כל האישורים".
איך באה לידי ביטוי ההתקרבות שלך לדת היהודית בחיי היום-יום?
"אני עושה קידוש, הולך לפעמים לבית כנסת, לפעמים מסתכלים עליי כאילו טעיתי במקום, אבל אני יודע למה אני נכנס לבית כנסת. אני חוגג את החגים היהודיים, ולמעשה אני חי כיהודי לכל דבר. זאת הרגשה נפלאה. אנחנו מתכננים להביא ילדים ולהקים משפחה שתחיה בישראל. אני לא יודע מה יקרה עוד כמה שנים, אבל זאת התוכנית בגדול. הילדים יגדלו ויכירו את שני הצדדים של המשפחה. תהיה להם המשפחה בישראל והמשפחה בארצות הברית, וזה יהיה נפלא".
איך החיים בישראל לעומת ארצות הברית?
"מהנים מאוד. נכון שיש את העניינים הביטחוניים, אבל ביום-יום אנחנו לא מרגישים את זה. בארצות הברית לעומת זאת הרגשתי כל יום את נושא הפשע ברחובות, מה שכאן בישראל לא קיים. בארצות הברית, בהרבה מאוד מקומות לא בטוח ללכת ברחוב. באזורים מסוימים עדיף לא להיכנס בכלל. כשהייתי ילד נחשפתי להרבה מאוד מקרי אלימות, מעשי שוד, כלי נשק שלופים. אלה לא מראות שילדים אמורים להיחשף אליהם. אני יודע שכאן בישראל הילדים שלי לא יחוו את הדברים האלה".
איך שומרים על הקשר עם המשפחה, אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לארצות הברית?
"הם רחוקים וזה לא קל, אבל האמת שהתרגלתי לזה, כי מאז שסיימתי את הקולג' אני מחוץ לארצות הברית, וגם המשפחה התרגלה. יש דרכים לשמור על קשר יום-יומי. יש חופשות, אני טס הביתה, הם באים לבקר אותי כאן ובסך הכל מסתדרים".
תקופה מחשלת
כשחזר דילייני לישראל, הוא הצטרף לקריית גת, שם ניפק את עונתו הטובה בישראל, עם ממוצע של 18 נקודות למשחק. עונה לאחר מכן חזר לחולון, שם הפך לאחד השחקנים האהודים ביציע החולוני, אבל לצערו קרע את הרצועה הצולבת והושבת לתשעה חודשים. דילייני נשאר בארץ ועשה כאן את השיקום, ובאותה תקופה הכיר את אשתו לעתיד.
"קרעתי את הרצועה בחולון, ונשארתי בישראל בשביל השיקום. בינתיים גם התחתנתי", מספר דילייני. "ראשון לציון הציעו לי לבוא לחודש, הגעתי לשם, אבל אז הסתיים החודש ולא היה מקום בשבילי בסגל. שוחררתי, ומאז למעשה לא שיחקתי כדורסל, עד שחזרתי לשחק לא מזמן בהוד השרון. זאת היתה תקופה לא קלה בעבורי, אבל גם מחשלת. למדתי בה הרבה דברים על החיים".
כשדילייני מדבר על תקופה מחשלת, הוא יודע על מה הוא מדבר. בזמן השיקום חיפש לעצמו תעסוקה, ומכיוון שאינו מחזיק באזרחות, הוא לא ממש יכול היה לעבוד בעבודות רגילות, וכך התגלגל הגארד, שהיה רגיל לזרוק כדורים לסל, עד לשטיפת מכוניות.
"מצאתי את עצמי יושב בבית ולא עושה כלום", מספר דילייני. "חבר של אשתי שיש לו עסק לשטיפת מכוניות, הציע לי לבוא לעבוד שם בינתיים. עבדתי שם חודשיים בערך, וזה היה נחמד מאוד. כל עבודה מכבדת את בעליה".
זה משהו ששחקן ישראלי בחיים לא היה עושה.
"אין כאן ענייני אגו. הלכתי לעבודה כמו לכל עבודה, והאמת שזה היה פחות בגלל הכסף, אלא יותר כי לא היה לי מה לעשות במהלך היום. לא ראיתי את זה כפחיתות כבוד או משהו כזה. כשאתה לא אזרח, קשה לך לעבוד בעבודות אחרות, אז הלכתי לשטוף מכוניות, מה הבעיה? פגשתי אנשים, שמעתי סיפורים, היה נחמד. כשלא שיחקתי כדורסל, השגרה היתה חסרה לי, והתעסוקה בשטיפת מכוניות החזירה אותי לשגרה מסוימת של לקום בבוקר ולעשות משהו עם עצמי. ידעתי שזה זמני, כך שלא היתה לי בעיה עם זה".
אנשים זיהו אותך מהכדורסל?
"האמת שלא. קודם כל לא מצפים לפגוש שחקן כדורסל בעבודה. אחרי ההרפתקה הזאת התחלתי לעבוד עם ברק פלג במחנות כדורסל, ומשם הגעתי למחלקת הנוער של נווה מונוסון, והתחלתי לעבוד עם ילדים. עבודה מדהימה וכיפית מאוד - להעביר לדור הבא את מה שאתה יודע על כדורסל. אני עובד עם ילדים עד היום ונהנה מאוד. תוך כדי אימון התחלתי להתאמן בהוד השרון עד שהוחלט שאצטרף. הרגשתי שזה מקום טוב שמחזיר לי את הכיף לשחק כדורסל".
אתה רגיל לשחק ברמות גבוהות יותר באולמות עם הרבה קהל, איך עושים את המעבר הזה?
"זה כדורסל. אני אוהב את המשחק, ולא משנה לי איפה אני משחק, כל עוד אני נהנה. בהוד השרון מצאתי בית חם, אני משחק ונהנה וזה הכי חשוב. אני שמח ומכיר תודה על ההזדמנות לשחק שוב".
הסיפור שלך מזכיר את זה של קורי קאר ששיחק כאן, התחתן עם ישראלית ועכשיו הוא מאמן את בנות הרצליה.
"כן, אני מכיר את קורי. לסיפורים שלנו באמת יש קווים מקבילים. לך תדע, אולי אהיה גם מאמן כמו קורי. נראה מה יקרה. התוכניות הן לחיות את החיים בכיף, להביא ילדים, להמשיך לשחק כדורסל, ובנוגע לכל היתר, נראה מה יקרה".
יש לך כוונה לחזור לליגת העל? זה מעסיק אותך?
"כרגע כל מה שמעניין אותי זה הוד השרון, ואיך אני עוזר לה להגיע לפלייאוף. אני לא ממש מתעסק בשאלה איפה יכולתי להיות היום ודברים כאלה. אני משחק, נהנה וזה הכי חשוב. אני לא פוסל שום דבר, כמובן, אבל אני לא ממלא את עצמי בציפיות גדולות. אני רק רוצה לשחק כדורסל וליהנות".
