"לא הייתי אמא טובה", היא אומרת בעצב. "לא הצלחתי לתת לילדים שלי כל מה שרציתי. היו לי תוכניות וחלומות ולא הצלחתי לעשות את כל מה שרציתי".
כשאני שומעת אמירות נחרצות כמו "נכשלתי", "לא הצלחתי", "טעיתי בענק" - אני מבינה שאנחנו צריכים לעשות תהליך של הסתכלות חיובית, נקרא לזה "חצי הכוס המלאה".
"נכון", אמרתי לה. "לא הצלחת!"
"רצית שהבן ילך לתואר שני במחשבים והוא הסתפק בתואר ראשון ועבודה טובה בחברת הייטק".
"הבת שלך התגרשה ואת רצית שיהיו לה חיים טובים".
"הצעיר היה ונשאר מפונק. וגם מצא אשה מפונקת".
זה כישלון? זה כי היית אמא לא טובה? האם יכולת ללכת ללמוד עבור בנך תואר שני, או לבחור עבור בתך את בעלה או להפוך את בנך הצעיר לבוגר שאיננו מפונק?
אז במבחן המציאות יש דברים שאנחנו אחראים עליהם ויש דברים שהם לא תחת יכולתנו. למשל - לדאוג לילדים לאוכל, חינוך, חיבוק, בית חם - על אלה ועוד המון אנחנו יכולים לשלוט.
מה הם יבחרו לעשות בחייהם? עם מי יתחתנו? האם יאהבו בשר או יהיו צמחונים? חילונים או דתיים? בארץ או בחו"ל? לא! אנחנו לא יכולים לבחור עבורם והם אינם חייבים לבחור כי ככה רצינו עבורם.
אז, איפה נכשלנו? לא נכשלנו.
אם אנחנו עומדים מול המראה, מביטים בתוך העיניים של זה המשתקף לנו מעברה השני, מביטים בו מתוך אמפתיה, הקשבה - אז נוכל להקשיב לקול שאומר לנו שנתנו כל מה שיכולנו. כל מה שחשבנו שטוב עבורם. באותו הרגע. הם אהבות חיינו.
כשכעסנו או ליטפנו, כשהחלטנו שהם ינקו את הבית או יחכו לעוזרת, כשבחרנו עבורם חוג כדורגל ולא בלט, או כשחייבנו ללמוד על כלי נגינה כי זה היה הכי חשוב לנו.
כשדאגנו שיהיה חם בבית, ושהאוכל יהיה מזין והם יסיימו הכל מהצלחת, כשאמא נשארה בבית כדי לקבל אותם ואבא היה רק בסופי שבוע, בעיקר עם עיתון וקפה. כשלא הסכמנו להחליף לאופניים חדשות כי בנים יכולים לרכב על אופניים אדומות, כשאמרנו שמגמת חשמל הרבה יותר חשובה ממגמת אמנות.
כן. כשחשבנו והרגשנו וכמעט בוודאות ידענו שאנחנו עושים עבורם את הטוב ביותר, אז אנחנו ההורים הכי טובים בעולם. ולא, לא נכשלנו. גידלנו ילדים נפלאים שקיבלו מאיתנו ה-מ-ו-ן - ושבחרו לחיות את חייהם כמו שהם רוצים ומבינים. אנחנו צריכים להבין שעשינו הכי טוב שאפשר בעבורם, ומכאן ואילך החיים שלהם - הם שלהם.
גם הם היום כהורים, חושבים שאולי יכלו לעשות אחרת, או להגיד אחרת, או לנתב אחרת - אבל אין לזה סוף. כל דור יחשוב היכן טעה כשגידל את הדור שאחריו.
וזה בסדר. מותר לשאול ולחקור ולתמוה, ויחד עם זה אסור לקחת מאיתנו את הקרדיט על הילדים הנפלאים שלנו - גם אם הם לא יצאו בצלמי הפנטזיות ההוריות שלנו. אם ארחיק לכת וארשה לעצמי להתפרע, נראה לי שגם ההורים שלנו חשבו שייצא מאיתנו משהו אחר. נו , ויצאנו רע?
אז שאפו לנו, ושאפו להורים שלנו, ושאפו לילדים שלנו שיהיו הורים.
יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון 050-6803313
