הציעו לי עבודה טובה לנסוע למעבדה להעביר עכברים לאיזה מכון ברחובות. שמחתי מאד כי זה כסף טוב וגם כאילו אתה נוסע לבד בלי אנשים. אתה יכול לדבר בטלפון כמה שאתה רוצה בלי להרגיש לא בסדר וגם לא צריך לשמוע אחרים מדברים בטלפון. וגם אם בא לך לעשות רעשים מוזרים גם אפשר. זה נסיעה למי שאוהב את עצמו. ואני, חברים יקרים, ממש אוהב את עצמי...איך אומר הפתגם ״אם אין אני לי מי לי״ ואת ההמשך אני לא ממש זוכר...
בפעמיים הראשונות שנסעתי, וואלה הכל דפק כמו שצריך אהבתי את הנסיעה עם העכברים. יום אחד נסעתי עם העכברים מהמעבדה בירושלים למעבדה ברחובות. שמתי את הקלקר הלבן עם העכברים במושב האחורי ונסעתי. דיברתי בטלפון עם חבר שלי שמעון. פניתי שמאלה. הפניה הייתה חדה ולא לקחתי אותה טוב. הקלקר עם העכברים התהפך לי מהצד השמאלי לימיני. הסתכלתי שהקלקר שלם. נראה על פניו שהכל בסדר.
המשכתי לדבר עם שמעון ופתאום אני מרגיש מין הרגשה שמישהו מסתכל עלי. אני מסתכל על הכיסא שלידי אני רואה עכבר לבן עם עיניים אדומות יושב ומסתכל קדימה כאילו הוא נוסע, רק בלי חגורה. התחלתי לצעוק בטקסי 'אמא! עכבר'. פחדתי. לא ידעתי אם העכבר חולה או בריא וגם מה אני עושה עכשיו - אולי כולם ברחו?
ניתקתי את השיחה, עצרתי את הטקסי בכניסה לתחנת דלק. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי שצמוד לקלקר יש נייר ורשום שם עשרה עכברים עם שמות מוזרים: אלפה, בטא, גאמא. התקשרתי למעבדה ושאלתי את נועם אם לעכברים האלה שאני לוקח יש מחלות.
"מחלות? מה פתאום. הם עכברים יותר בראים מבני אדם. הם מקבלים רק ויטמינים ומינרלים טובים. ולא אכלו שום דבר אחר. למה אתה שואל?"
"סתם, תמיד רציתי לשאול ושכחתי".
התחלתי לאסוף את העכברים לתוך הקלקר וכל עכבר שאני מכניס יש לו איזה שארית של עוגיה. ואז אני נזכר שנועם אמר לי שהם לא אכלו שום דבר חוץ מויטמינים. אני סופר ויש לי רק תשעה ובדף רשום שיש עשרה עכברים. חסר לי אחד, מה עושים? חיפשתי במשך שעה ולא מצאתי. נסעתי למכון, נתתי לו את הארגז והלכתי בלי להגיד מילה.
כבר שחזרתי לירושלים שכחתי מהעכבר.
עשיתי הפסקה צהריים בבית וחזרתי לעבוד. איך נהגי המוניות אומרים 'בשביל הכסף של הדלק'.
עלתה לטקסי אישה שמנה וישבה דווקא מאחורה. אני לא יודע למה אבל בדרך כלל שמתי לב שהשמנים יושבים קדימה. ישר אני נזכר בשמן שנכנס לי לטקסי וחלק מהתחת שלו היה על הידית הילוכים. שרציתי להוציא אותו הוא לא הצליח לצאת. קראתי לשני חיילים שיעזרו לי להוציא אותו. הם משכו אותו מהידיים ואני נתתי לו מרפקים בבטן שיזוז. ברוך השם יצא.
חזרה לגברת השמנה שיושבת מאחורה. היא ביקשה שאני אקח אותה נסיעה קצרה של כמה רחובות וישר שהיא ישבה בטקסי התחילה בטענות ״מה זה הריח באוטו? למה אתה נוסע מפה? תפתח מזגן. תסגור מזגן. למה? ולמה? ולמה?" מה אני אגיד לכם, שיגעה את רבי.
פתאום היא צועקת "משהו הולך לי על הרגל!"
בדיוק הגענו לבית שלה. עצרתי את הטקסי. היא יצאה. התכופפתי למטה לראות על מה היא מדברת וראיתי את העכבר שחסר לי. אמרתי לגברת שאין פה כלום וכנראה קפץ לה איזה וריד ברגל. תפסתי אותו. שמתי את העכבר בקרטון ולקחתי לבית שהילדים ישחקו איתו. אחרי שבוע שהייתי צריך לנסוע שוב למעבדה ברחובות נפרדנו מהעכבר ושמתי אותו ביחד עם העכברים האחרים.
הגעתי לרחובות נתתי לאיש מהמעבדה את הקלקר אמרתי יפה שלום והסתובבתי חזרה לטקסי. האיש מהמעבדה אומר לי "תגיד לי מי זה שעובד שם? נראה לי הוא שיכור".
"למה?", שאלתי.
"שבוע שעבר הם רשמו לי עשרה עכברים ושלחו תשעה עכברים. והיום הם רשמו עשרה עכברים והביאו אחד עשר עכברים".
"כן. הבחור שם נראה לי שהוא קצת לא אפוי...", אמרתי לו.
