מאיפה הגיע ה"מייקל"? שאלתי אותו, את רועי מייקל שפי מהוד השרון. הוא הסיר את משקפי השמש האופנתיים, אקט שיותר משהיה טרנדי הצביע על כנות, ואמר: "אה, זה. כשהייתי בן 12 בערך, אימא שלי הוסיפה אותו לשם שלי. הייתי ילד בעייתי מאוד בבית הספר, ובכלל. חסר מרות לחלוטין.
"אז הרימו ידיים, ואמרו לי שמשהו צריך תיקון בדבר הזה שנקרא רועי. אתה יודע, כמו שמוסיפים שם למישהו גוסס בתקווה שאולי עכשיו הוא יחיה. אימא שלי, שעוסקת ברוחניות וכל ה'שיט' הזה, הביאה לי דף עם כמה שמות שכנראה טובים מבחינה נומרולוגית, ונדלקתי על 'מייקל'. מאז אני איתו".
וזה עזר?
"ברור שלא".
לחיות ברעש
אין הרבה מרואיינים כמו רועי שפי. מייקל, לצורך העניין. סופר מצליח, עיתונאי, קופירייטר "ובן-אדם שעושה כל מה שמעניין אותו", ויש לו גם רזומה שמספק נימוק משכנע למשפט הזה. הרקע לריאיון: הוצאה לאור של ספרו השלישי "הוקי" (ראו מסגרת), המבוסס על סיפור אמיתי של דוד וטין וכלבו האהוב, הוקי, מיחידת עוקץ הצה"לית, שכמו כל וו אקטואלי שנתלים עליו, הוא הופך מהר מאוד לשולי, מול פצצת האנרגיה שדחוסה לתוך 1.75 מטר ומאיימת לפרוץ בכל רגע.
"יש לי הפרעת קשב וריכוז", הוא אומר, "ברמה גבוהה, כאילו. אובחנתי בגיל צעיר מאוד. גם עם שני ריטלין אני נמצא בתחתית הספקטרום. בקיצור, מקרה קשה", הוא מפטיר. "רגעי השיא ביצירת הספרים שלי, שנכתבו בנווה נאמן בהוד השרון, היו כשהרעש של הילדים מבית הספר הסמוך החריש אוזניים. הרגשתי חי עם הרעש. בכלל, אני מרגיש חי בתוך הרעש הזה שנקרא עולם. ואגב, אני אחד שלא קורא ספרים. אף פעם. והספרים שלי, בייחוד הראשון שהפך לרב מכר, הם ספרים לאנשים שלא קוראים ספרים. ככה הספר נכתב, ככה הוא שווק, וככה רכשו אותו המונים".
לפני שבועיים חגג שפי את יום הולדתו ה-31 ("עם בכי רגעי מתחת לפוך"). את ספרו הראשון, "הדרך של יובל — ואמא ש'ך'" שהפך לרב מכר, הוא כתב בגיל 26. "זה הבייבי שלי. בחיי הקצרים עשיתי הרבה דברים, שאני מניח שהרבה אנשים רק קוראים עליהם או שומעים עליהם. על 80% מהם אני לא ממליץ. הגעתי לסיפוקים אדירים, אבל סיפוק כמו הוצאת הספר הזה והצלחתו לא היו לי.
"הייתה אחת שאני מאוהב בה עד היום, אבל היא זרקה אותי קיבינימט. יש רצון להתמסד, יש לי איזו פנטזיה להגיע לבית אחרי העבודה, עם ארוחה זוגית ובינג' משותף במיטה. אולי זו פנטזיה שמתי שהיא תתגשם היא לא תחזיק מעמד יומיים"
כן, הוא לא כתוב בצורה שבה כולם רגילים לקרוא ספרים, או בצורה שבה כולם חושבים שספרים צריכים להיכתב, או גרוע יותר, בצורה שחושבים שאנשים צריכים לקרוא. אני חושב, שספר שנכתב בזמן שאתה מתגלגל מצחוק, נקרע מבכי, משחזר אהבות, רואים את זה. ספר אמור לדעתי להיות חבר שלך, שמנהלים איתו דו-שיח. נכון, הספר מלא בקללות, בתיאורים פרוורטיים וחושפניים מאוד. וכן, יש לו קווים ביוגרפיים ברורים מאוד. בקיצור, לא ספר שהייתי מביא מתנה לאימהות של האקסיות שלי".
בועט במוסכמות
עוד נחזור לפרטים החושפניים בחייו של שפי, ובעיקר לאותו בכי רגעי מתחת לפוך ביום הולדתו, אך קודם כול שפי יסביר למה חשוב לו לחיות את חייו בלי שאף אחד יגיד לו מה לעשות, ולמה יש לו צער ובעיקר אכזבה, לראות אחרים שחיים לפי "דוגמות" ומפחדים מכל שינוי, "שהם 'פאקינג' מתים לעשות בחיים".
"נולדתי ברמת אביב ג', עם כל אלה שחושבים את עצמם למשהו שהם לא. בן בכור לאראלה ולדוד, ואח לעמיר שהוא דוגמן, גם במראה החיצוני וגם בפנים, אגב. בגיל 14 ההורים שלי התגרשו. גירושים, שכמו לכל אחד בגיל הזה משאירים איזו שריטה. נשארתי עם אימא, אבל אחרי זמן קצר לא יכולתי עם כל ה'תעשה את זה', ובעיקר עם ה'אל תעשה את זה'. הרגשתי שכל פולין ההיסטורית יושבת לי על הצוואר. עברתי לגור עם אבא שלי בשכונת נווה נאמן בהוד השרון. שם למעשה העברתי את כל חיי הבוגרים, עד היום.
"בבית הספר היסודי הייתי ילד שמן עם משקפיים. בבית ספר לא אוהבים ילדים שמנים. גם לא עם משקפיים, בעיקר לא כאלה שהם מספר 7, לעיניים שהן על גבול הפזילה החיננית, תן לי לפרגן לעצמי עם ה'חיננית'. אז קיבלתי מכות לפעמים, אבל זה בסדר. לא מרגיש שזה גרם לי איזו פגיעה בביטחון העצמי. בקיצור, זה לא איזו טראומה שאני סוחב. לא זאת, לפחות. הייתי תלמיד שהיה שואה לכל מורה סביר. אני חושב שבימי חיי עשיתי אולי שלוש פעמים שיעורי בית, ואני לארג'. הייתי מקבל ציונים חד-ספרתיים. אין לי בגרות, אגב, אם חשוב לך לציין את זה.
"ההורים שלי ניסו לאבחן אותי כל הזמן. מאיפה הגיעה התופעה הזאת, במה הם טעו. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מומחי תקשורת קליניים, חינוכיים, פדגוגיים, מה לא. אז שתי אבחנות יצאו מכל הסאגה הזאת: אני לוקה בהפרעת קשב וריכוז חמורה מאוד, ובעל איי-קיו של גאונים. כלומר, אחד שצריך להיות בבית ספר של מחוננים, ובמקביל, צריך שמירה של חטיבת שריון בכיתה. בקיצור, לא למדתי כלום. פעם אחת קיבלתי 17 באזרחות, ואפילו הייתי מבסוט מזה".
אתה חושב שהורים שחושבים שהילד שלהם בעייתי ו"מנסים לטפל בתופעה" מערערים אותו?
"בוא קודם נבהיר שההורים באו באמת בכוונות טובות, ודי הייתי אהוב אצלם. אני מעריך אותם מאוד. אבל יכול להיות, מה אני אגיד לך. במבט לאחור יש לי איזו הרגשה שכל הזמן אני במרדף כדי להוכיח את עצמי, אבל לא יודע אם זה בשבילם, או יותר בשבילי. כשמנסים לומר לך שהשם שלך לא טוב, ואני בטוח שזה בא מאהבה, זה מחלחל.
"אני לוקה בהפרעת קשב וריכוז חמורה מאוד ובעל איי-קיו של גאונים. כלומר, אחד שצריך להיות בבית ספר של מחוננים, ובמקביל, צריך שמירה של חטיבת שריון בכיתה. לא למדתי כלום. פעם אחת קיבלתי 17 באזרחות ואפילו הייתי מבסוט מזה"
"זה אומר שאתה, רועי שפי, לא משהו. אולי תהיה מישהו אחר שהוא לא מי שנולדת. ואני לא אוהב שאומרים לי, או לכל בן אדם, שמי שאתה זה לא מה שאתה צריך להיות. יש עולם. יש חיים. אתה בתוך העולם הזה חי כמצב נתון, תחיה אותו, אל תפחד ממוסכמות. אל תפגע באחר, זה בטח שלא, אבל עשה רק מה שאתה חושב לנכון לעשות, בלי שיגידו לך מה צריך או נכון להיות, או: ככה חושבים, או ככה מתנהגים".
בלי מסגרות?
"בלי מסגרות. ראשית, אף אדם לא מחויב לכלום. כל החיובים הם המצאות שלנו. אנחנו המצאנו חיובים, ומיינסטרים וקונפורמות. אני לא אנרכיסט ולא כלום. אני רוצה לחיות כמו שבא לי, בלי שאזיק לאף אחד. אם אתה חושב שאני מזיק לעצמי, אז אני מספיק אחראי לזה, וגם אשא בתוצאות של זה".
סמים בגיל 14
הוא בחור נאה, חטוב מאוד, עגילים בכל רקמה אפשרית, מסמר הערב בכל אירוע חברתי, עדכני מאוד. פרזנטור מקצועי של דור ה-Z. אשף מחשבים ותכנות ("מקטנות נמשכתי לזה"), ובד בבד קלאבר מסיבות ("היו תקופות שהתפרנסתי מבעלי מועדונים, שהיו משלמים לי רק להגיע עם חבר'ה ולבלות. אמיתי").
"במראה החיצוני שלי אני אחד, שכולם ירימו גבה בזמן שאכנס לחנות ספרים כדי לראות על דוכן רבי המכר את הספר שלי", הוא אומר בסרקזם. "אני מבין טוב מאוד מה אני משדר כלפי חוץ, ואין לי שום בעיה עם זה, כי אף אחד לא יכניס אותי למגירה שהוא בנה לעצמו בשידת המגירות שהוא בנה לכל העולם במהלך חייו. בתכל'ס, כולם פוחדים. הפחד מפני שינוי, או מפני חריגה מהנורמה, גורם לאנשים להיות בדיוק מה שהם פחדו שיהפכו להיות. אני לא פוחד. כולנו בני אדם.
"כבר בגיל 14 שאפתי גז מזגנים. אחר כך זה המשיך לאקסטזי, MD, טריפים. להגיד לך שלא נהניתי מזה? נהניתי, אבל זה לא זה. היום קשה לי להגיע לסיפוק. יש לי איזה בור ענק, שאני כל הזמן מנסה למלא אותו. ולפעמים אני ממלא אותו בחרא הכי גדול שיש"
"יש לי סיפור, שכתבתי על ניוטון, המדען האנגלי המפורסם, שכתוב בצורה קורעת מצחוק, אבל יש בו אמת גדולה. כתבתי שניוטון היה מאוהב בבחורה. היא עלתה אליו הביתה, ואחרי זמן מה של שיחה ברמה הגבוהה ביותר, הוא נזקק לשירותים לעשות קקי. כשהוא יצא, ואתה מבין טוב מאוד איזו ארומה הוא השאיר שם, הוא נחרד לשמוע שגם היא חייבת רגע להיכנס. הוא מנסה להניא אותה מזה, והיא נכנסת, ואני מתאר איך הוא 'אוכל תסביך' עם עצמו בשתי הדקות שהיא שם. אבל היא יוצאת, ולא אומרת מילה. כי היא אוהבת אותו. וזה חלק ממנו וחלק מהחיים. וזה מה שהרבה לא מבינים".
יש בזה גם ניפוץ אייקונים, סמלים תרבותיים.
"ברור. בין היתר. זה חלק מהעניין. כולנו בני אדם, וכולנו גם, מה לעשות, מחרבנים, אפילו כשאנחנו בזוגיות עם האישה שאנחנו אוהבים. אפילו ניוטון".
ברגעים השקטים שבשיחה, והם לא היו רבים, ובעיקר נועדו לעכל את מה שנאמר לפני שנייה, שפי מסדר את ישיבתו שתהיה נוחה. הוא שליו על גבול הסטואי. לא ניכר בו העבר הפסיכדלי של צריכת סמי הזיה בכמויות, לפחות לא בשיחה הזאת. "כבר בגיל 14 שאפתי גז מזגנים. אחר כך זה המשיך לאקסטזי, MD, טריפים, מה לא.
"להגיד לך שלא נהניתי מזה? נהניתי, אחרת לא הייתי צורך את זה. הטריפ הראשון שלקחתי הביא אותי ל'פיק' אדיר. אבל זה לא זה. זה משהו חיצוני שמנסה גם הוא להיות מי שאתה לא. ובינינו, זה גם לדעתי, דפק לי קצת את המוח ברמה המנטאלית. קשה לי היום להגיע לסיפוק. יש לי איזה בור ענק בתוך הגוף, שאני כל הזמן מנסה למלא אותו. ולפעמים אני ממלא אותו בחרא הכי גדול שיש".
ואיך אתה היום?
"די רגוע עם כל הקטע של הכימיה במוח. זה כבר לא עושה לי את זה. יש הרבה דברים שמשתנים עם הזמן, וכמו כל דבר לומדים מהם לקחים. למשל, אני חושב שאני מקלל הרבה בדיבור שלי. גם בספר הראשון שלי היו הרבה קללות, ואולי זה הרתיע חלק מהקוראים. הייתי מוריד חצי מהן, כי אפשר להעביר את אותו המסר, גם בלי להוסיף 'בת זונה' על כל 'רפרנס' ובכל משפט שלישי.
"אף אדם לא מחויב לכלום. כל החיובים הם המצאות שלנו. אנחנו המצאנו חיובים, ומיינסטרים וקונפורמות. אני רוצה לחיות כמו שבא לי, בלי שאזיק לאף אחד. אם אתה חושב שאני מזיק לעצמי, אז אני מספיק אחראי לזה ואשא בתוצאות של זה"
"ולפני שתשאל, אני לא חושב שזה הגיל שמיתן אותי, אני חושב שזו ההבנה שהגעתי אליה, דווקא כי עברתי את כל מה שעברתי. הבנתי שאני, ואני חושב שכל אדם, מחפש משמעות בחיים שלו, זה כל הסיפור. לחיות, גם נמלה חיה. אבל אם אני לא אתן משמעות לחיים שלי, שום התערבות חיצונית לא תביא אותי לסיפוק".
ומהי המשמעות?
"לממש את עצמי במה שאני טוב בו, לתת ערך מוסף למצבור המולקולות שמרכיבות אותי, אם זה דרך הספרים שאני כותב, אולי כתיבה לקולנוע, לא משנה מה, העיקר ליצור משהו שאני יודע שנוגע באנשים. ואני יודע שאני נוגע באנשים, שהשתנו בגלל מה שכתבתי, שהפסיקו לפחוד מ'מה יגידו' והתחילו לחיות איך שהם באמת רוצים. ואם זה רץ טוב, ויש לי כישרון לזה, אז למה לא לפתוח מרתון?".
מה עם אהבה?
שפי צוחק. צחוק, שלראשונה זועקת ממנו מרירות: "אני בחיפושים. היו לי הרבה בנות זוג, אני חייב להיות עם בת זוג, זה סוג של רצון...".
לא להיות לבד?
"אולי. אבל לפעמים זה אובססיבי. זה לא נמשך הרבה זמן. הייתה אחת שאני מאוהב בה עד היום, אבל היא זרקה אותי קיבינימט. יש רצון להתמסד, יש לי איזו פנטזיה להגיע לבית אחרי העבודה עם ארוחה זוגית ובינג' משותף במיטה. בורגני הארד קור. אולי זו פנטזיה שמתי שהיא תתגשם היא לא תחזיק מעמד יומיים, וכבר אני אחפש את הריגוש הבא. אני לא יודע".
השיחה נמשכת, השמש החליפה את מיקומה ואותתה על דרכה. למרבה ההפתעה שפי נותר מרוכז בכולה. אתה על ריטלין עכשיו? שאלתי, "לא. אני פשוט מרותק. זה מעניין אותי. בדברים שמעניינים אותי אני מרוכז".
יש פרט קטן שמטריד מעט מתחילת השיחה, הוספתי לקראת סיום. למה נשארת עם תוספת השם "מייקל", לא הגיע הזמן להוריד אותו? "חשבתי על זה הרבה", הוא אומר, "אבל אני אוהב אותו. לטוב ולרע, החיים שלי כוללים גם את ההישגים וגם את הכישלונות, שלי ושל אחרים".
יוצא לאור
"הוקי", ספרו השלישי של שפי שיוצא בימים אלה לאור, מתאר את המסע התרפויטי שעובר הגיבור, מחייל עם פוסט-טראומה לגבר בן 30, נשוי ואב לתינוק
"הוקי" ספרו השלישי של רועי מייקל שפי שיצא בימים אלה לאור, וכבר, כמו שני ספריו האחרים, מעורר התעניינות עצומה, הוא ספר שונה מהז'אנר שבו כתב עד עתה. בניגוד לשני ספריו הראשונים, "הדרך של יובל" ו-"אפשר הכל", שנמכרו בעשרות אלפי עותקים, מדובר בספר המתעד את סיפורו האישי של דוד וטין, חייל ביחידת עוקץ, מהגיוס עד השחרור. באחד השלבים פוגש וטין את הכלב שהצמידו לו, "הוקי", הכלב הכי קטן, הכי משוגע, והכי לא מאולף שיש, שמקיא ונובח כל הזמן, ולא מוכן לציית להוראת "רגלי" של בעליו. לאט לאט נפשו של דוד נכרכת בנפשו של הוקי, ונוצרות ביניהם חברות ואהבה גדולה.
הוקי מתגלה כזכר אלפא חכם, שמצליח בכל המבחנים כבר בפעם הראשונה, שמרחוק מזהה ומריח את הסכנה ויודע להוביל את כל הכוחות שוב שוב לקרב מול המחבלים. באחת הפעולות הוקי מציל את דוד ומקבל דקירת סכין במקומו. הוא זוכה איתו יחד בשני צל"שים על הצלחות מבצעיות. בסיום השירות, דוד נאלץ להעביר את הוקי לחייל מצטיין אחר. הפרידה הזאת שוברת את ליבו של דוד. דוד מגלה כי הוא מצוי בדכדוך עמוק, ונתון בפוסט-טראומה בעקבות החוויות הקשות שחווה באירועי לכידת מחבלים בגבול הדרום. הספר הוא המסע התרפויטי של דוד, בהפיכתו מחייל בן 21 פוסט-טראומתי, אפוף סיוטי לילה, לגבר שהוא היום בן 30, נשוי ואב לתינוק בן שבועיים.
וטין ושפי מבקשים בימים אלה להקים אנדרטה להוקי ולכל כלבי יחידת העוקץ הגיבורים בהוד השרון.
