ביום חמישי תתקיים הבכורה של הדרמה המוזיקלית "תו מחיר" במרכז האמנויות הוד השרון. בתפקיד הראשי ישחק גיא הררי, שהמחזה מבוסס על סיפור חייו. כמו גיבור המחזה, גם הררי חלם על קריירה מוזיקלית, התייתם בגיל צעיר ובדרך להגשמת החלום להיות כוכב, נפל לידיו של אמרגן מפוקפק, ששלט בו וערער אותו נפשית.
דור צויגנבום מציג: "מדוע הרגתי את אמא שלי" "ילד תוף": הלומי הקרב מביאים את הכאב לבמה
בשנים האחרונות הררי בן ה-40, תושב הוד השרון, בנה את עצמו מחדש. אמנם לא ככוכב-על כפי שחלם, אך בהחלט כאדם יוצר ומצליח אשר עוסק באמנות גם כפרנסה וגם כביטוי אישי. הררי הוא זמר, שחקן ורקדן מקצועי, שמנהל את להקות המחול הייצוגיות של הוד השרון - 'זמן מחול', ואף רוקד במסגרתן. הוא גם מלמד תיאטרון, וזה חמש שנים הוא מעלה את המופע "מייק ברנט - בנימה אישית", שבו הוא מגלם את הזמר האליל.
ילדות קשה כבר מילדות הררי שר ורקד. ההופעה על הבמה הצילה אותו מנסיבות חייו הקשות. הוא גדל כבן זקונים בשכונת גיל עמל עם עוד שמונה אחים, לזוג הורים אלכוהוליסטים. אביו יוסף היה עיוור, שניהל חנות תבלינים מביתו. אמו, מזל, עבדה כגננת וכזמרת באירועי חינה. בכיתה א' הררי הוצא מבית הוריו בהוד השרון וגדל במשפחת אומנה במושב נחלים, יחד עם אחיו הגדול ממנו בשנה.
"בבית היו קשיים כלכליים והזנחה", מספר הררי. "בכיתה א' החסרתי המון מבית הספר ואיחרתי הרבה. עובדת סוציאלית המליצה שנגדל במשפחת אומנה. מצאתי את עצמי גדל במשפחה אשכנזית אמידה עם עוד ילדים. קיבלתי שם חינוך טוב".
איך הרגשת כשהוציאו אותך מהבית? "לא הבנתי כל כך את המשמעות של מה שקורה, אבל סמכתי על המבוגרים. פיתו אותי. אמרו לי 'יהיו לך טלוויזיה ומשחקים'. מאוד נהניתי מהעושר שם, גם הכלכלי. בבית ישנו יחד האחים, בסלון. מלבד ארוחת שישי, בבית לא היו ארוחות מאורגנות כמו ארוחת בוקר או צהריים, כשהייתי חוזר מבית הספר, ואילו במשפחת האומנה ידעתי שיהיו ארוחות. היו שם דברים שלא היו בבית של ההורים. לקחו אותי לרופא שיניים ולספר, היו טלוויזיה ומשחקים ועוזרת בית ומורה שעוזרת בלימודים וחוגים וטיולים - כל מה שלא היה אצלנו. כל מה שההורים לא יכלו לתת לי. זה היה לטובה".
אבל בטח התגעגעת להוריך. "כל שבועיים בשישי שבת, הגענו להורים. היה לי חוסר נורא בתשומת לב והייתי חסר ביטחון. לא היו אז טלפונים סלולריים ולא יכולתי לצלצל להורים. מדי פעם אבי היה מצלצל, אבל הוא לא תמיד תפס אותי. אני זוכר בכי חרישי. לא צעקתי. לא אמרתי שאני לא רוצה. קיבלתי עליי את הדבר הזה. הייתי ילד טוב".
איך השתלבת בבית הספר במושב? "היה לי קשה להשתלב. הגעתי לגוב האריות, למושבניקים וקיבוצניקים שלא קיבלו אותי יפה. הייתי היחיד שדיבר בח' ובע' וצחקו עליי. זו הייתה תקופה גזענית. אני זוכר את זה כטראומה. הטראומה הכי גדולה הייתה כשהיו לי ולאחי כינים. עשו לנו קרחות והגענו לבית הספר עם כובע טמבל והילדים כל הזמן הרימו את הכובע וצחקו על הקרחת שלנו. רק כשנכנסתי לחבורת הזמר של בית הספר ולנבחרת ההתעמלות, הסתכלו עליי אחרת".
כשהררי היה בכיתה ו', אמו נפטרה, והוא חזר לבית אביו בהוד השרון. "אמא נפטרה כתוצאה מהאלכוהוליזם. היו לה בעיות בכבד. היא התחילה לשתות בעקבות אבי, והוא התחיל לשתות אחרי משבר שהוא עבר. הם היו מחוברים זה לזה, כלואים זה בזה. הם עשו לעצמם נזק בלתי הפיך. ראיתי מראות קשים. ספגתי הכל. אני זוכר את אבא שלי מסתובב שתוי בשכונה. התביישתי בזה. לא הייתה אלימות. מצאנו אותם ישנים כל הזמן. לא הבאתי אף פעם חברים הביתה כי כשאבא שלי שתה, רציתי לקבור את עצמי באדמה. בתיכון עשיתי מסיבה בבית. לא ידעתי אם הוא יהיה שתוי באותו היום. דאגתי שהוא יישאר מאחורי דלת סגורה ולא ייצא החוצה".
אתה שותה אלכוהול? "בכלל לא. אפילו בירה אני לא שותה. אני לא מבין את תרבות השתייה".
מגיל 12 הררי טיפל באביו העיוור. "הייתי הכי צמוד אליו מכל האחים. שימשתי כמקל ההליכה שלו. הייתי מעלה אותו לאוטובוס ומבשל ומנקה. לקחתי על עצמי עד סוף התיכון לעזור לו, עד שהוא מת כשהייתי בן 17".
ומי בישל? "אני. מגיל 12 בישלתי שניצלים, אורז, ספגטי. גם האחים שלי, שכבר גרו מחוץ לבית, עזרו".
ומה עם בגדים, למשל? "הייתי צריך להתחנן כדי שאבא ייתן לי כסף לבגדים. כשכבר קניתי בגד הייתי שומר עליו מכל משמר. לא הייתה מכונת כביסה. כדי לכבס ג'ינס, למשל, הייתי שם אותו במקלחת, שופך עליו שמפו ועם המברשת של השטיח מנקה, ואז שוטף בצינור ותולה. הייתי מבריק את נעלי הספורט שלי באקונומיקה כדי שייראו חדשות".
באותן שנים, ההופעה על הבמה היוותה קרש הצלה עבורו. הררי שר בחבורת זמר ורקד בלהקות המחול הייצוגיות של העיר, 'הורה הוד השרון'. "ההשתתפות בלהקה החזיקה א