כמה דקות לתוך ההופעה, האנרגיה המתפרצת של הלהקה שמציפה את הפארק שולחת אותי לבדוק בגוגל שאכן סטיבן טיילר, ג'ו פרי והחברים שעל הבמה הם באמת בגיל הפנסיה; גוגל מאשר את מה שידענו: הסולן סטיבן טיילר נולד עוד לפני קום המדינה, הגיטריסט ג'ו פרי עבר את גיל הפנסיה, וגם בראד וויטפורד (גיטרה), טום המילטון (בס), ג'ואי קרמר (תופים) ובאק ג'ונסון (קלידים) יכולים כבר מזמן לפדות את הפיצויים ולפרוש בשקט.
אבל אירוסמית' ו"שקט" זה האמא של האוקסימורונים: 50 אלף איש קופצים, רוקדים ומתנועעים לצלילי מכונת הרוקנ'רול המשומנת שפועלת כמו על סטרואידים עוד משנת 1970. הקהל הוא ערבוב של ותיקי הז'אנר שמלווים את הלהקה מתחילת הקריירה שלהם, צעירים שגילו אותם בשנות ה-90, וצעירים ממש, שיכולים להיות נכדים של סבא טיילר, שמתרוצץ על הבמה כמו חיית רוק, עם מעמד המיקרופון העטוף בצעיפים ויתר המניירות שבשבילן התכנסנו.
אירוסמית' באו לתת עבודה והם נהנים מכל רגע: אפשר לראות את זה בקשר ביניהם, בניצוצות שעפים מהגיטרות ובהתלהבות שנשפכת מהם והיא אמיתית לגמרי.
ההופעה הזו פותחת את מה שמוגדר כסיבוב הפרידה ("אירובידרצ'י") של ההרכב הוותיק אבל נראית ונשמעת כמו הופעה של הרכב צעיר ורעב. כל תו, מכת תוף וקלישאת רוקנ'רול ממחישה למה אירוסמית' היא להקת הרוק האמריקאית הגדולה שהיא, למרות ההתמכרויות, הגמילות וכמעט חמישה עשורים של Living on the edge.
ההופעה נפתחת בסערה עם Let the music do the talking אבל סטיבן טיילר עושה לא מעט טוקינג בעצמו, מתקשר עם הקהל באנגלית מתובלת במילים בעברית במבטא אמריקאי, שחלקן לא ממש מובנות - אבל למי אכפת כשהלהיטים נשפכים בקצב של מכונת ירייה, האחד אחרי השני.
בין השירים המוכרים, אירוסמית' מודל 2017 משלבת גם כאלה מתחילת הקריירה שלה כמו Seasons of wither וזה כיף לראות להקה שלא שוכחת מהיכן באה וחושפת את שורשי הבלוז-רוק שלה, ואת ההשפעות השונות עליה, כמו Oh well ו-Stop messin' around (של פליטווד מק) וגם Baby please don't go, קאבר ל- Them, וכמובן Come together של אתם יודעים מי.
הקאברים משתלבים עם השירים שהקהל מצפה לשמוע, כמו Janie's got a gun, Love in an elevator, Dude looks like a lady, וכמובן בלדות הרוק המתבקשות כגון Cryin, Crazy (כולל סלפי בלתי נמנע של סטיבן טיילר עם בר רפאלי שעומדת בירכתי הבמה), I don't want to miss a thing ו-Dream on שטיילר מתחיל בנגינת פסנתר ומסיים כשהוא עומד עליו ומלהיב את הקהל ומוביל ל-Walk this way מ-1975 (שכזכור התניע את הקריירה של הלהקה מחדש ב- 1986 בזכות השילוב הראשון מסוגו עם צמד הראפרים Run DMC).
בשלב הזה אירוסמית' מצידם מוכנים להמשיך את ההופעה וניכר שהם בשוונג ואם זה תלוי בהם, יש להם כוח וחשק לעוד, אבל הפקחים של חולדאי כבר עם היד על השאלטר וסטיבן טיילר נשמע מבואס באמת כשהוא אומר לקהל שאין ברירה וצריך לסיים את ההצגה, לא לפני שג'ו פרי לוקח את המיקרופון ואשכרה מתנצל שעברו פאקינג 23 שנים מאז ההופעה האחרונה של אירוסמית' בתל אביב ומבטיח שלא נצטרך לחכות כל כך הרבה זמן עד להופעה הבאה.
הוא כנראה שכח שזה אמור להיות סיבוב הפרידה של הלהקה, שלא היה יכול להיפתח טוב יותר, עם פארק הירקון סולד אאוט. אז אתה שומע, ג'ו - It’s a date.
