כמה התגאו בישראל בכך שדודו טסה והכוויתים חיממו את רדיוהד במסע ההופעות שלהם בארצות הברית. כמה התלהבו מזה שנסרין קדרי, זו שבקושי עוברת פלייליסט בישראל, הייתה על אותה במה וזכתה לכבוד. כמה שכחו לציין שהשפה המושרת באותם אירועים הייתה ערבית ועיראקית, אותה שפה שכעת אמורה להיות משונמכת במסגרת חוק הלאום.
הפוליטיקה תמיד הורסת כל חלקה טובה. כשזה מגיע למוזיקה, הגבולות הפוליטיים מיטשטשים, נעלמים, כמעט לא קיימים. אנשים שלא ממש אוהבים ערבים יכולים לשמוע מוזיקה של פריד אל אטרש ואום כולתום, שחדרו למעוזים הכי לא צפויים שיש בישראל, ויכולים לנגן דודו טסה ונסרין קדרי גם כשהם לא שרים בעברית. בישראל פועלים עשרות זמרים עדתיים ששרים בעיראקית, טוניסאית, מצרית ועוד, כך שהשפה הערבית על ניביה השונים לא מפריעה לאיש, בטח לא באוזן, ואין צורך גם לפגוע במעמדה. למי ששכח, גם הפריצה הגדולה של עפרה חזה בעולם הייתה בכלל בשיר בתימנית, "גלבי".
את המהפך שנסרין קדרי עוברת בשנים האחרונות כולם רואים. הניסיון להתאים עצמה לדרישות ה"ישראליות" הוביל אותה למהפך במראה החיצוני, להתרחקות מביצועים בערבית ולהתמקדות בעברית, לניסיון לשגר שירים שיעברו פלייליסט, ולהופעה מרתקת בלב הקונצנזוס של ישראל — טקס המשואות. כל אלה לא קידמו אותה כמו שסיבוב הופעות עם אחת הלהקות הטובות בעולם, שבו היא שרה בשפת אמה וקיבלה את החשיפה שהייתה חסרה לה כל כך. יותר מזה: הזיהוי של ישראל עם השפה הערבית גורר הצלחה בחו"ל, ואין יותר מעיד מכך על הפתיחות במדינה גם כלפי מי שאינו נמנה עם העם היהודי. לפיכך, כל ניסיון לפגוע או להמעיט בשפה הערבית משול לפגיעה עצמית, ואין יותר מטסה וקדרי כדי להוכיח את היותה של הערבית נחוצה להצלחתה של ישראל כולה ברחבי העולם.
החמישיה
שימו לב ליובל מן המוכשר עם החידוש ל"משבר אמון" האלמותי של דני ליטני. ככה מוסיפים ערך מוסף לשיר ישן ומצדיקים את החידוש.
כנסו לקצב עם "זיוף" של עמרי נובל והאצילים, שנותנים בגיטרות ומזכירים ימים עברו, שבהם הרוק פה היה בועט לכל הכיוונים. מצוין.
מוקי עוד ילמד יום אחד איך כל ערימת קלישאות שלו הופכת לשיר שגם מצליח לגרוף השמעות. "הולך על מים" החדש מתאים בדיוק להגדרה.
"כל הזמן הזה" של נצ'י נצ' הוא אחד השירים שמדגימים איך אפשר להמציא את עצמך כל פעם מחדש ולא לפגום באיכות ובייחודיות.
אל תחמיצו את פסטיבל "מדיטרנה" באשדוד, שהופכת לבירת התרבות החדשה, שיתפרס מ־8 עד 15 ביוני, כולל הצדעה לזמרי הקסטות ומופע על פריד אל אטרש.
סינגלים: קלרה סבג עוצמתית
יציאת חירום — משוגע עלייך. אחרי שתיקה ארוכה הלהקה המשובחת חוזרת עם סינגל חדש ומרענן, כזה שמדגים פרידה, אהבה ושיגעון. השירה המחוספסת של יוסי ברוש עושה טוב, ואפשר לומר שיש כאן יציאה טובה שגורמת לומר: טוב שחזרתם.
תלאתה — כדורים. לרגע חשבתי שמדובר בשיר פרודיה על כל משפטי החיזור של בחורים אחרי בחורות, מה שהיה גורם לו להישמע הפוך על הפוך, אבל לא. השלישייה שהתחברה ב"כוכב הבא" יוצאת בסינגל ראשון חביב, שמדגים יכולות שירה טובות, אבל נופל לקלישאות. פוטנציאל יש, נחכה שהוא ימומש טוב יותר.
חיים איפרגן — דרמות וסרטים. אני אוהב את איפרגן ואת המוזיקה שהוא מייצר, אבל לעתים נדמה שהבחור המוכשר רוצה להוכיח עד כמה הוא טוב והולך קצת לאיבוד. פחות פיתולים, יותר שירה ישירה ולא מתחכמת היו הופכים את השיר הזה למשהו טוב הרבה יותר. אבל כנראה איפרגן מעדיף דרמות וסרטים.
אוראל רוזיליו — קצת אוויר. לשיר היא יודעת, ואחרי שמבינים שגם כתבה והלחינה מבינים שיש כאן משהו טוב. רוזיליו ממשיכה את המגמה של נשים מהעולם הדתי שפותחות בקריירת שירה, וכמו שזה נשמע זה מבורך.
קלרה סבג — בדרך אליך. עוצמת קול נדירה יש לזמרת, שמופגנת היטב בשיר הזה. עם קצת יותר הכוונה נכונה סבג יכלה לתת פייט לזמרות אחרות שיושבות לה על המשבצת. יש לה יכולות מצוינות, שלא נופלות מאלה של עדן בן זקן, ורצוי לתת לה יותר תשומת לב כי עלולים לפספס אותה.
גידי דבוש — כאן טוב. בהתחלה זה לא זורם, אבל ככל שהשיר מתקדם אפשר בהחלט ליהנות ממנו ומהקצב שהוא מספק. שירה קולחת, שיר זורם, עיבוד טוב וכיף באוזן עם ניסיון לתת תובנות לחיים.
