לארוחת צהריים אחת שלא תשכח זמן רב הייתה מסעדת "אחוזת עזיזה" ביבנה לבית המרוקאי שמעולם לא היה לי (ותמיד חלמתי עליו). וזה הגיע עם כל החבילה המפנקת של צילומי נוף ממרוקו, תמונות של רבנים, אוכל מסורתי ואפילו אמא מרוקאית דאגנית ומלעיטה, אותה גילמה הילה, המלצרית המקסימה, שהגישה לנו את האוכל שהכין השף נתי לוגסי.
אז למה בעצם הרגשתי לא נוח עם זה שנהניתי? מדוע זה קורה תמיד כשמפנקים אותי במסעדות? האם אני מרגיש לא ראוי? למה אני הופך להיות חשדן ותוהה לאורך כל הארוחה מה הסיבה לכך שמתנהגים אליי כל כך נחמד? ולמה לכל השדים והארוחות אם אני כבר נהנה, אני מתענה בכל כך הרבה שאלות שלא לעניין ושבכלל לא קשורות, ולא נותן לעצמי פשוט ליהנות?
אני באמת לא יודע. אולי בגלל שזה מביך אותי? אולי בגלל שאני חושש להרים את רף הציפיות לעתיד? כן, אולי זה. אני בהחלט לא רוצה להרים את רף הציפיות לעתיד. מה שמביא אותי לשאלה (תיכף ייגמר שלב השאלות ונעבור לאוכל, אל חשש) למה אני בעצם כל כך חושש מחוויות טובות ומפנקות? אולי בגלל שזה פוגע בפסימיות הנצחית שהכרחתי את עצמי לשקוע בה על מנת לא להתאכזב? אבל אולי הפסימיות הזו בעצם פוגעת בחוויות הכי טובות שלי וגורמת לי שבמקום ליהנות מהן אני מקפיד לתהות עליהן? האם אפשר להפוך להיות אופטימי סתם כך, פתאום עכשיו פתאום היום? ומה יקרה אם אתאכזב שוב?
אבל אפילו פסימי כמותי יכול להיות אופטימי שהוא לא ינחל אכזבה ב"אחוזת עזיזה" - גם מבחינת היחס, גם מבחינת האוכל וגם מבחינת המחיר של כל החבילה המרוקאית שהמקום הזה מעניק בארוחת צהריים של פועלים (ומדובר בפועלים בני מזל, שזכו לעבוד בקרבת המוסד הקולינרי בן חמשת החודשים הזה).
הגיל הרך
ביום קר במיוחד ביבנה השאלה "תרצו מרק חם?" הרגישה כמו מרק חם ביום קר במיוחד ביבנה. לא ראינו תפריט, לא שאלנו אם זה חלק מהעסקית, פשוט זרמנו עם האווירה הנינוחה והמרגיעה שהשרתה עלינו הילה. קיבלנו מרק ירקות עשיר, טעים, לוהט ומפנק (בקערה שמולאה עד הסוף - ולא עד החצי כפי שכל מני מקומות נוהגים לעשות, כמן סממן אופנתי משונה). בזמן שהתחממנו מתפוחי אדמה ושאר ירקות חמימים, הילה הניחה על השולחן סלסלה עם שתי פיתות עבות גוף בצורה יוצאת דופן, ולצדן פנכות סלטים נהדרים כמו סלק, גזר מרוקאי, טחינה, סלט ירקות, חצילים מטוגנים ואריסה מצוינת. לצד הסלטים היא הוסיפה גם צלחת של פול מבושל ומתובל בכמון וכורכום.
"מוכנים למנה עיקרית?", מילאה הילה בנאמנות את תפקיד התפריט. היא הציעה אסאדו, עוף, דג מרוקאי, וקציצות, ובינתיים הניחה קערת אורז לבן על השולחן. אני ביקשתי דג והאישה שאיתי קציצות. אחרי דקה הילה חזרה עם שאלה מעט מפתיעה: מסתבר שנתי השף הכין היום דג מרוקאי גם ממושט וגם מטונה, אז מה אני מעדיף?
"מה את אוהבת?", שאלתי אותה.
"אני אוהבת את המושט", היא אמרה לאחר היסוס קל, "הוא הרבה יותר רך".
הייתה לי הרגשה שבשלב הזה של היחסים שלי ושל הילה, גם אם הייתה ממליצה לי על מדוזה שנתי הכין בתור דג מרוקאי הייתי לוקח - אבל זו לא הייתה מדוזה והמושט היה ממש טוב. טרי ורך כמובטח כמו שמיכת נוצות אווז ביום קר ביבנה. הרוטב הנהדר שלו שנותר בצלחת, נספג בהמון תשוקה הן על ידי האורז והן על ידי אחת הפיתות השמנמנות שנותרו בטעות משלב הסלטים.
האישה שאיתי לקחה קציצות. שאלתי את הילה בהלצה טרחנית שהולמת לחלוטין את גילי המתקדם, אם זה בסדר לבקש מרעייתי ביס מהקציצות, כי היא מעט קמצנית עם האוכל שלה. הילה לקחה אותי ברצינות ולמען שלום בית הביאה לי צלוחית עם קציצה שאטעם. מאחר וכבר קרה שחויבתי בעבר על בדיחות דומות, אמהר ואבהיר שזה לא קרה הפעם. הקציצה, אגב, הייתה מעולה, מבשר בקר עם מעט שומן ומתובלת לעילא עם ציפורן וקינמון.
על חשבון הברון
השיא של הארוחה היה לחלוטין לא מתוכנן. כשחשבנו שכבר סיימנו ועמדנו לבקש חשבון הילה הגישה לנו על חשבון הבית מאפה בשר טחון עם צנוברים. אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי בימי חיי - ולהזכירכם הייתי כבר אחרי הארוחה כשאכלתי את זה. המאפה מבצק עלים הוגש מחולק לשני חצאים וכשרמזתי לאשתי בעיניים מתחננות שאני רוצה גם את החצי השני, כי היא בטח כבר לא רעבה, היא הביטה בחזרה בעיניים מאיימות. אני בהחלט בעד תקשורת לא מילולית, אבל לא כזו שמפחידה אותי.
ניסיתי להסביר לה עם העיניים שזה לא נעים לקחת בטייק אוויי משהו שקיבלנו על חשבון הבית, היא הביטה בי באותם עיניים מאיימות של מקודם. חשבתי לרמוז לה עם העיניים שאולי תנסה להרחיב את השפה הלא מילולית שלה, אבל ידעתי כבר איזה מבט אני אקבל אז ויתרתי. אז לא רק שהיא קיבלה הביתה חצי מאפה בשר טעים מאין כמוהו, הילה זרקה פנימה לאריזה גם סיגר מרוקאי עבה גזרה שיהיה לצד המאפה. אם לפנק, אז עד הסוף. אז למה בעצם הרגשתי לא נוח שכל כך נהניתי?
מראה מקום:
"אחוזת עזיזה", רח' פרת 11, יבנה
שעות פעילות: א'-ה', 10:00-18:00 (בשישי יש אוכל מבושל לקחת הביתה)
טלפון: 74-744-84840
פסקול: עיניים
תג מחיר: ארוחה עסקית קציצות - 45, ארוחה עסקית דג - 45 שקל, 2 שתייה - 16 שקל; סך הכל: 106 שקל
