בת שבע שור־גולדמן (50) התגוררה בשכונה הדתית ביותר בבית שמש, כשהקימה את הקייטרינג הצמחוני־טבעוני שלה "התאנה המעופפת".
"גדלתי בשיקגו, במשפחה דתית של שישה ילדים ותמיד עזרתי במטבח לאמא ולסבתות.
קראו גם:
אצל דתיים יש המון עיסוק באוכל וזה היה חלק מהילדות ומהכיף המשפחתי". היא הגיעה לארץ עם סיום לימודיה בתיכון, נישאה לעולה חדש מקנדה והם הקימו משפחה עם תשעה ילדים. "תמיד נמשכתי לאוכל בריא, אבל בעידן שלפני גוגל היה מאתגר להכין אוכל צמחוני־טבעוני שילדים ירצו לאכול. בניסיונות השתלבו גם לימודי האמנות שלי, והכנסתי למטבח הרבה יצירתיות".
הרצון לסייע בפרנסת הבית הוביל אותה להפוך את העיסוק לעבודה: "אצל חרדים בדרך כלל מייחסים את המילה 'קייטרינג' לשניצלים ואוכל עם המון שמן, והקייטרינג שלי היה טבעוני, טעים ומאוד אחר. בשכונה החרדית ברמת בית שמש השכנים שלנו היו חסידים של נטורי קרתא, שלא בדיוק חיפשו אוכל טבעוני. הקייטרינג שלי היה נישה עם חזון להפוך אוכל בריא ואיכותי לנחלת הכלל. פניתי לנשים עם מודעות לבריאות ולמשפחות ברוכות ילדים עם אפשרות כלכלית לקנות אוכל טוב. כשכבר צברתי חוג לקוחות, עברנו לצפון בעקבות עבודתו של בעלי הראשון".
היום היא מתגוררת במושב יונתן, יישוב דתי ברמת הגולן. לה ולבעלה השני יש ביחד 14 ילדים וכרגע מתגוררים איתם בבית 11 ילדים.
"בצפון הבנתי שאני חייבת להקים עסק ולא רק לבשל מהבית. ואז הכרתי את איילת בורנשטיין, שאפתה מהבית, והתחברנו למרות שאנחנו באות מעולמות שונים ואיילת גדלה בתל אביב. הקמנו מטבח בראש פינה, פתחנו קייטרינג בוטיק גלילי ואנחנו לא עובדות בשבת, למרות שהבישול שלנו לא נועד רק לאוכלי כשר. יש סטיגמה בעסקי האוכל שאם העסק כשר או מהדרין – האוכל פחות איכותי. זה פשוט לא נכון. יותר ויותר אנשים מחפשים אוכל כשר וצמחוני וטבעוני. זה לא רק טרנד אלא שינוי שמתחולל בחברה.
בימים אלה מנסה שור־גולדמן להתאושש מתקופת הקורונה, ממה שנראה כמו קריסה מוחלטת של הענף. "בימי הסגר כל ההזמנות התבטלו ולא התקיימו מסיבות ובר מצוות. בהדרגה אנחנו חוזרות למציאות חדשה: מבשלות בעיקרון לאותם אירועים, אבל בסדר גודל קטן יותר בהתאם להנחיות. למרות הקושי, אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. במטבח יש אנרגיה וכשדברים נעשים בכיף, טועמים את זה באוכל. השמחה היא אחד המרכיבים הכי חשובים בבישול, ולא מציינים את זה באף מתכון".
גישור, גיוון ואוכל מפונפן
בחגים, לפני שנחתה עלינו הקורונה, נהגו להתכנס בצפת סביב השולחן של גיא וסמדר צוואנג, כל בני משפחתם המעניינת: אמה של סמדר היתה מגיעה מראש פינה עם בן זוגה. אחותה אורה, שנשואה לאיהאב, ערבי־מוסלמי, ומנהלת איתו רשת של גני ילדים דו־שפתיים. אלישבע, אחות נוספת המתגוררת בארץ. ולעתים היה מצטרף גם האח שחי בקליפורניה ומגדל שם גידולים רפואיים. על ארוחת החג תמיד הופקדה סמדר, בעלת קייטרינג כשר למהדרין, ששואפת "לחבר בין כולם - בחיים וגם באוכל'".
כלומר?
"לפעמים ארוחה היא עבודת גישור. למשל, כשההורים דוסים והצעירים טבעוניים, או כשהמשפחה חילונית ואחד מבניה הפך לחרדי. צריך למצוא תפריט שירצה את כולם, ועם אוכל אפשר ליצור חיבור נהדר. לדוגמה, סביב שולחן ראש השנה בביתי אין יין בגלל איהאב, ובליל הסדר אנחנו מדגישים את רעיון החירות הכללית בעולם. אחותי בחרה באורח חיים שונה משלי אבל אף אחד כאן לא עובר על אמות מוסר שבין אדם לחברו. אם טוב לה – טוב לי וכל השאר בידיו של הבורא. גם בפלגי המשפחה האחרים מנהלים חיים מגוונים וגם האוכל שלנו ססגוני וחובק עולם".
צוואנג גדלה בראש פינה וחוותה בעיקר חיים קרובים לטבע. היא נישאה לגיא בחתונה היפית והשניים חזרו בתשובה והצטרפו לקהילה החרדית בצפת: "קנינו בית בעיר העתיקה, גיא שימש כאב הבית של ישיבת 'אור יקר', וששת הילדים שלנו למדו בחדר יידיש. חיינו מתוך אמונה גדולה בבורא וביקום, ומאז תפיסת העולם שלנו נמצאת בתהליך מתמיד של השתנות. אנחנו עדיין חיים כדתיים, אבל פתחנו את כל החוזים. אני חיה בין העולמות, אוהבת את כולם ומשתדלת להיות לא שיפוטית. זה מאוד מתחבר לאהבה שלי להאכיל אנשים, שתמיד היתה שם".
לאחרונה הפכה האהבה הזאת למפעל של אישה אחת, שמבשלת במטבח הביתי שלה אוכל כשר וכשר למהדרין, לפי הזמנה. לעסק שלה קוראים "אוכל ביתי גלילי משובח" והוא מגיע עם הסבר: "אם אין קמח אין תורה", היא אומרת. "אוכל הוא משהו בסיסי שאפשר לקחת למקום פשוט או מפונפן. האוכל שלי מפונפן, אבל פחות מעניין אותי להציג אותו במאסטר שף ויותר מעניינת החוויה האנושית והחיבורים שנוצרים".
זה מסובך?
"זה מאוד מגביל. בבני ברק אולי יש גבינת שמנת וגבינה בולגרית של הכשרי בד"ץ ולנדא, אבל בצפת אין להשיג אותן ולכן אני מכינה בעצמי ממוצרים בהכשר בד"ץ. קייטרינג חרדי לרוב נותן מענה לאירועים רבי־משתפים שמטרתם להזין כמה שיותר אנשים בכמה שפחות כסף. לכל משפחה יש עשרה ילדים וצריך לערוך לכולם בריתות, בר מצוות וחתונות. עבור נשים רבות בציבור החרדי הבישול הפך לעול כבד ולמטלה בלתי נגמרת. יותר ויותר נשים חרדיות יוצאות לעבוד וקונות אוכל מוכן, והיכולת הכלכלית מאפשרת גם קייטרינג קצת יותר ברמה, ועדיין קייטרינג חרדי הוא שם נרדף לאוכל עממי־יהודי שלאף אחד לא באמת משנה איזה טעם יש לו. אצלי זה בערך הפוך, אני מכינה בעצמי את רוטב הוויניגרט, את הקינוחים ואת הפסטו. לא כל הלקוחות שלי שומרי כשרות אבל גם בציבור החילוני כמעט שאין היום משפחה בלי חוזר בתשובה או אורח אחד שהכשרות חשובה לו. אותי לא מעניין אם הלקוחות שלי מניחים תפילין, ובלבד שיהיו מחוברים לרעיון שיש כוח על ביקום. אני כבר אחבר ביניהם עם האוכל כשאגיש להם סחוג וג'חנון תימני, אושפלו בוכרי, מוקפץ תאילנדי, קוסקוס מרוקאי משגע וגפילטע פיש פולני טעים. וגם עוגיות קעיק שהערבים מכינים ברמדאן".
את חודשי הקורונה מנסה צוואנג לעבור בשלום. היא מבשלת ב"גינת המטבח" של הוריה בראש פינה, עושה חתונות קורונה ואירועים קטנים ומאכילה משפחות שבאות לנפוש בווילות בסביבה. "תודה לאל שאני עובדת במטבח של ההורים שלי ואין לי עובדים קבועים שאני מעסיקה", היא אומרת.
פריקסה, חלות וצ'ימיצ'ורי
בעיצומו של משבר הקורונה, כשעסקים רבים לא שרדו את הקושי ונאלצו לסגור, שרית סעדה הגשימה חלום ופתחה קייטרינג עצמאי משלה. אחרי שנים שבהן שמעה עד כמה הרעיון של מטבח משלה הוא קשה ומסובך לתפעול, היא הבינה שזה הזמן לעשות את הצעד ופתחה את "שרית המבשלת", קייטרינג ביתי.
סעדה (38) גדלה בבית טריפוליטאי בנתניה. "בכל יום היה סיר על הגז", היא אומרת. "הבישולים של אמא היו ידועים בקהילה, לכן אף אחד לא הופתע כשבגיל 23 הלכתי ללמוד בישול בתדמור. חשבתי שאני בונה את עתידי, אבל באותם ימים קיבלתי הצעת קידום מפתה מחברת תקשורת גדולה שבה עבדתי. ומכיוון שהיינו גם בעיצומן של ההכנות לחתונה, חשבתי שיהיה קל יותר להיות שכירה ודחיתי קצת את החלום. מטבח זו עבודה אינטנסיבית, ממש משטר צבאי. צריך לקום לפנות בוקר ולעמוד בעבודה פיזית קשה. ידעתי שאני חייבת להתמסר לזה גמרי, וידעתי שיום אחד אעמוד ליד הכיריים במטבח משלי ואנצח על העבודה".
היא נישאה, חזרה בתשובה וילדה חמישה ילדים, היום בני שנתיים וחצי עד 12 וחצי. כשרעיון הקייטרינג עלה פה ושם, תמיד היה מי שיזכיר לה שמדובר בעבודה קשה ושעדיף לשמור את הכוחות לחמשת ילדיה.
"בעל של חברה אמר שהוא אוהב אותי מספיק כדי להגיד לי שלא אכנס לזה, כל הסובבים אמרו שחבל להיכנס לזה והיו גם דמעות, אחרי שמסעדן אמר לי 'את נראית בחורה שכיף לעבוד איתה, אבל אל תיפגעי - תחזרי הביתה לילדים'.
"לפני שנתיים מצאתי את עצמי, מסיבות שונות ומשונות, במשבר של חיפוש דרך מקצועית וחשבתי שזה הזמן להגשים את החלום. אני לא מאלה שמוותרים, אני מאמינה שאם את יכולה לחלום על זה – את יכולה גם לעשות את זה. הכל אפשרי, גם בגילאים מתקדמים.
"ההחלטה הסופית התקבלה כשנכנסתי במקרה לקייטרינג של חבר של בעלי, ועמדתי המומה מול האבזור והסדר המופתי במקררים. קיבלתי צמרמורת, ידעתי שזה הזמן שלי. מהזמן שבו חזרתי בתשובה אני אופה לשם שמיים חלות משניים או שלושה קילו קמח בכל יום שישי, ופתאום הכל התחבר לי: מקום משלי, החלום הישן, בישול ביתי אותנטי. התחלתי לבשל בבית, למדתי רגולציה ותמחור והתחלתי לעבוד".
למי את מבשלת?
"בהתחלה מכרתי לחברות, לשכנות ולחברות של השכנות, ואז כבר הגיעו כולם. בימי חמישי אני מכינה קוסקוס ומפרום, ויש אנשים שלוקחים באופן קבוע. אנשים עפים על הטפנדים שאני עושה, זיתים, פסטו, צ'ימיצ'ורי. יום בשבוע אני מכינה פריקסה, ויש כאלה שמזמינים באופן קבוע ארוחות ליל שבת וחג, וגם חלות ועוגות. אני דתייה ומקפידה על כשרות אבל לא מייעדת את עצמי רק לקהל הדתי דווקא, אני עובדת הרבה גם עם קהל חילוני ועונה על צורך של נשים עובדות וקרייריסטיות. חלקן אוהבות המטבח אבל אין להן זמן, ואני מבשלת גם בבתי לקוחות. בין לבין הגעתי גם לסמדר קפלינסקי מהמיזם "נשים מבשלות" והיה בינינו חיבור מצוין. האמת שסמדר היתה היחידה שעודדה אותי לפתוח עסק משלי".
ואיך את מחזיקה מעמד בקורונה?
"כל ההתפתחות העסקית שלי קרתה בשיא המשבר. בימי הסגר צילמתי עוגה וחלה, הצעתי לאנשים לרכוש, והמשלוח יגיע עד פתח הדלת של סבא וסבתא. רעיון נחמד שתפס, היו המון הזמנות באותם ימים וגם נוספו לי לקוחות חדשים.
"נכון, העבודה קשה ויש עייפות, אבל כשאני מחויבת לבשל לאנשים אני נטענת בכוחות שאין לי מושג מאיפה הם באים. אני יכולה לבשל רצוף במשך שעות עד השעות הקטנות של הלילה ואז לתפוס תנומה על הספה בסלון, לשתות כוס קפה ולחזור לבשל במלוא המרץ".
