קורע לב: רס"ל (במיל') זיו חן, מכפר סבא, לוחם מילואים בגדוד 630, חטיבה דרומית, נפל בקרב בדרום רצועת עזה בגיל 27 בחודש פברואר השנה. זיו ז"ל הותיר אחריו את אשתו הנמצאת כעת בהריון מתקדם הלל. השבוע, עם צאת תשעה באב היא שיתפה את תחושותיה הקשות בפוסט קורע לב ברשתות החברתיות, אותו אנו מביאים במלואו.
"מוצאי תשעה באב, האורות כבו, ההייפ סביב החורבן נרגע קצת.. מתחילים להתעסק בבניין, להתכונן לט״ו באב. רק אצלנו הלב לא רגוע, כולם בכו היום, אבל אני, הלב שלי הלך רחוק רחוק, לעצור אל מול השבר זה דבר שאני לומדת כל לילה, וכל יום. אבל ביום כזה זה היה בור ללא תחתית בשבילי אז הלב שלי בחר להתנתק, להתעסק בלימוד קצת.. בתפילה קצת.. ובעיקר בלנסות לישון ללא הצלחה.
קראו גם:
"עכשיו אני מפחדת, שקט פה מידיי, בחדר השינה הזה, זיוי, גם לך אני לא יודעת מה לומר, אין לי מה לומר, הצום עבר והכאב נשאר. נולדה לנו אחיינית היום אחרי חצות כאילו מבשרת איתה נחמה לא כאילו היא חיכתה יפה ובחרה לבוא דווקא עכשיו. נסיכה שלך, הלוואי שהיא תפגוש אותך, דודה שרופה אתה זיוי שלי. אין יצור שהוא לא יכול לעמוד בפניו כמו אחיינים שלו ממיסים לו את כל החושים, לא יכול לשמוע אותם בוכים או לראות שמשהו הכי קטן לא נעים קורה להם כל תמונה שלהם אימוגי נמס מאהבה, כל שיחה איתם כוח עד היום הבא.
"הלוואי שהיא תדע הנסיכה הזאת דוד דרור, שירה, שניאור, אלרואי, מירב.. תספרו לה. איך זה דוד שהוא יותר כמו אח וחבר אולי הלל אוריה תספרי לה איך זה החיבוק הזה שהדוד הזה המאוהב שלך מחבק מאחורה רק אם את רוצה ובאה מעצמך אף פעם לא משחד לא רק אם את באה. מבחינתו ממלא אותו לראות אותך הולכת עצמאית שמחה מנהלת את כולנו על האצבע הקטנה שלך. ישי אולי תספר לה אתה איך מגיל שבועיים אתה נרדם לו בידיים כשהוא שר לך שירי הבדלה ועוד אחד ועוד אחד עד שתרגע, איך הוא חיבר במיוחד בשבילך ניגון שמחה לברית קצר כזה קולע רק להביע כמה הלב שלו מלא מזה שהגעת לעולם נשמה טהורה וחיננית.
"אני לא יודעת, אני פשוט לא יודעת מה לומר, מה לעשות. אני הבית שלך אתה תמיד אומר. ללכת לאח שלנו ולגיסתנו האהובים לתת חיבוק ונשיקה לנסיכה? או לחכות שיחזרו הביתה? אני אחות? אני, מה? אני אנחנו, שלושתינו אתה אני ושומשום, העובר המתוק שקראת לו שומשום ועכשיו הוא כבר מלון בשל מחכים לך.. ובאותה נשימה יודעים שאתה כאן, אבל איך איך זה שלא תבוא איתי מחר, איך זה שאני הולכת לישון במיטה שיש בה מקום לשניים אבל אני רק אני פה, איך זה הדמעות שלי מגיעות דווקא עכשיו שכולם נרגעים, קצת כמו ביום הזיכרון..
"לרגע כולם עוצרים להתבונן בחלל, אבל היי אני בחלל, החלל בי והוא לא נגמר, ואין הפסקה ואין אין תרופה למכה והזמן, הוא רק עושה את זה יותר גרוע.. כל יום, ערימות ערימות של געגוע אין אותיות לתאר, ואיש לא יבין בעולם, ברוך ה׳ אני אומרת.. שלא יבינו.
"קראתי היום פסוק מצמרר שמתנבא ירמיהו לפני החורבן- ״וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה׳.״ במסתרים.. רק אתה ואני בשעות הקטנות של הלילה, לא ביום הזיכרון דווקא, גם לא בתשעה באב ולא בכל יום אבל לאומי אחר, אלא ביום יום בכל לילה, בכי בלתי נשלט, דמעות שאני מסרבת לנגב, זה התפקיד של איש הלב שלי.. גם כששמרנו נגיעה לפני החתונה, הדבר היחיד שכמעט שבר אותך היה דמעה שלי, אז אני לא מנגבת זה התפקיד שלך. זה התפקיד שלו.
"אני רק מבינה שהוא בוכה לא פחות ממני שגם אתה בוכה אוצרי וכבר כתבתי הרבה יחסית לאין מילים אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל לנשום הלילה. שלושה שבועות אני מסתובבת בעולם, לומדת עם עם ישראל הענק הזה את המילים הענקיות שלך על חורבן, על חיסרון של בית.. על געגוע.. על מציאות לא שלמה ומסיימת תמיד שבעזרת ה׳ יתהפכו הימים לימים של שמחה ויש בהם שמחה, הנה אוצרית קטנה נולדה למשפחה ותכף גם האוצר הקטן שלנו אבל אימלה מה מחר? מה הלילה? מי יזכור את חורבני? מי יבכה את חורבננו? מי ילך עם אפרה של ירושלים יום וליל עד שתיבנה? אין לי תשובה.. ואולי זה גם לא נכון שיהיה ככה.. אנשים צריכים לחיות אנשים צריכים לבנות ולשמוח רק אנחנו נבחרנו לשאת את החיסרון יום יום, שניה שניה.
"ואני יודעת שזה לא מקובל ואולי רבים לא יתחברו לאמירה הזאת.. אבל אני, אני לא אשוב הביתה.. עד שמלך מלכי המלכים לא ישוב.. בפרק תהילים האהוב עלייך דוד המלך נשבע ״אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי׃ אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה׃ עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לה׳ מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב" אז אני לא חוזרת הביתה.. ואני גם לא מצליחה באמת לישון.. לא שנת ערש עד שתשוב עד שיהיה לך מקום ואם לבקש מאנשים משהו.. אז רק בקשה קטנה, קחו את המקדש איתכם.. קחו את הבית איתכם, יום יום, בכל בניין, תדעו שאתם שמים לו אבן בכל כאב, תגידו לו, אנחנו כואבים בשבילך..
"תראו איך המציאות שלכם שזורה בחוטים של כסף למציאות שעצרנו היום להביט לה בעיניים. מציאות של בית מקדש. ותגידו לעצמכם יום יום אנשים אחים אנחנו ראויים כל כך לחיות יחד בבית ויכולים גם.. לצד חילוקי הדעות, יכולים להקשיב, לחבק יש לנו השפעה בכל מילה, מבט, מעשה שלנו על המעגלים הקרובים והרחוקים מסביבנו.. כמה קל להרוס וכמה כמה הבניין לוקח זמן.. בואו נתחזק, כמה שאפשר.. נזכור שאנחנו בדרך הביתה. פחות נפיץ שמועות כואבות על אחים, פחות נאשים, ניקח אחריות כמובן וננסה לתקן אבל הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק בבניין שלם, כל יום עוד קצת זיו הלל ושומשום".