הגשם ניתך בעוז השבוע, הרוחות סערו והטמפרטורות ירדו. בשעה שכולנו התכרבלנו בבית החם, חיפשו להם דרי הרחוב בהרצליה מקום יבש לשים את הראש, להתחמם מעט ולעבור את הסופה בשלום.
קראו גם >>>
שלומי (23), דליה (71) וניר (42) (שמות בדויים, השם המלא שמור במערכת) הם חסרי בית כבר תקופה ארוכה. שלושתם תושבי הרצליה ושלושתם הם חלק מקבוצה של כ-15 הומלסים שהספסלים, הגינות הציבוריות ותחנות האוטובוס ברחבי העיר הופכים להיות ביתם. בסיור שערכנו איתם השבוע, יחד עם פעילים חברתיים המלווים אותם בשנים האחרונות, הם מספרים בכאב ובחשש רב על חייהם: "אנחנו לא באמת חיים את החיים, אנחנו שורדים אותם".
התסכול והמילכוד
לכל אחד מהשלושה יש סיפור חיים כואב: שלומי מכור לאלכוהול עם התקפי זעם שאימו לא יכולה לישון בלילה מדאגה, דליה, בת ה-71 כבר נמצאת עשר שנים עם כלבתה האהובה ברחוב ללא משפחה שתסייע, וניר, הוא נחשב "חדש" יחסית, שנתיים עברו מאז פשט את הרגל ואיבד את הונו כאיש עסקים מוערך, התגרש ונכנס לדיכאון קליני. ביום שני השבוע כשסערת "כרמל" היכתה בכל עוצמתה בעיר, נפגשנו עם חלקם. הם מיעטו בדיבור, חששו מההמולה סביבם, וחיפשו, כל אחד בתורו, איפה הלילה הם יניחו את ראשם.
"יש כאן מחזות קורעי לב", אומרת אביבה בן רפאל (61) פעילה חברתית וחינוכית מהרצליה המלווה את חלקם ובנוסף מלווה גם הוריהם המודאגים, "אני מלווה בדרגות שונות כחמישה הומלסים, מתוך כ-15 שישנם ברחבי העיר, כל החמישה שאני מלווה הם תושבי הרצליה, ואני הרבה פעמים חסרת אונים מול אוזלת היד של הרשויות כלפיהם. לא שאני באה אל הרשויות בטענות, יכול להיות שאין להם את הכלים בכלל להתמודד איתם. מדובר במקרים מאוד מורכבים, עם אלמנטים פסיכולוגיים מאוד מאתגרים, שלא יכולים לשהות בבית הוריהם, אם ישנו כזה, או שלא מוכנים לטפל בעצמם".
איך הם הגיעו לרחוב?
"הכי קל כשנתקלים במקרים כאלו, לומר: 'שילכו לעבוד, מה הסיפור שלהם?' אבל זה ממש לא שחור ולבן, יש מהם בני נוער שמכורים לסמים ולאכוהול, יש מהם כאלו שנמצאים בדיכאון מאוד עמוק וזו הדרך שלהם לאובדן עצמי, ויש כאלו שאין להם אפילו שקל בודד בכיס, אם אנחנו לא מביאים להם כריכים וביגוד, הם אפילו לא ינסו להשיג אותם, הם איבדו את הרצון לחיות".
"אני רוצה לחיות", אומר שלומי, "אני עוד צעיר, אבל אין לי איך לצאת מהמעגל הזה שנכנסתי אליו. בבית לא רוצים אותי, כי אני בעייתי ושותה, ויש לי התקפי זעם. תמיד היתי הכבשה השחורה בבית, אף פעם לא התייחסו אליי טוב, אני מעדיף לישון על ספםסל ולא להיכנס לבית שלי".
דליה, המבוגרת שבחבורה, אומרת שהיא מאוד הייתה רוצה בית חם: "אבל לא נותנים לי. פעם בעירייה ניסו לסדר לי משהו, איזה הוסטל של קשישים, אבל אמרו לי בלי הכלבה. איך אני אלך בלי הכלבה? היא המשפחה היחידה שיש לי".
ניר ממאן לשתף פעולה בשיח. הפעיל החברתי שמוליק ניסים (48) משכונת שביב המלווה אותו, מספר שהוא היה איש עסקים אמיד שאיבד את רכושו ונכנס לדיכאון: "זה מקרה קשה וכואב במיוחד", אומר ניסים, "הוא לא מרבה לדבר. הוא תמיד מכונס בתוך עצמו".
הפעם היחידה שניר הוציא הגה מפיו הייתה כששאלנו אותם, בעיצומו של מבול, איפה הם מתכוונים לישון הלילה: "יש לי מחסן פנוי", אמר. דליה אמרה שהיא תישן הלילה בבית של חברה שלה שהזמינה אותה: "היא לא באמת חברה שלי, אין לי חברות, אבל יש לה לב רחמן ועוגוית טעימות".
ושלומי?
"אני אשן באיזה חדר מדרגות, ככה עשיתי גם שנה שעברה בהצפות".
ההורים חסרי אונים
לא רק ההומלסים בהרצליה נמצאים במצב טרגי, מסתבר, לדברי הפעילים החברתיים, כי גם הוריהם של חלק מהם, בעיקר של בני הנוער, חיים בגיהינום: "הורים לילדים מכורים הם הורים חסרי אונים. אין למדינה או לרשויות תוכנית תמיכה מסודרת. אלו ילדים שאינם יכולים לגור עם הוריהם בשל התקפי האלימות, אז להורים אלו אין מנוח לא יום ולא לילה. ולמי שידו אינה משגת הבן שלהם הופך להומלס", אומרת בן רפאל.
אימו של אחד ההומלסים איתה נפגשנו השבוע: "הבן שלי היה ילד מקסים עד אחרי הגיוס, כשהוא השתחרר הוא התחיל לשתות. הוא הסתובב ברחובות והתחיל להיפגש עם חבר'ה לא טובים. לקבוצה יש כוח השפעה אדיר. היום הוא עצור. הלב נשבר. אין לי תמיכה, אני קוראת להורים נוספים לחזק האחד את השני ולפנות לראש הרשות לסייע בתוכנית שיקום, זה לאבד ילד מול העיניים".
אימו של צעיר שנעצר בזמן שהתגורר ברחוב, משתפת: "אלוהים שיעזור לי. מה אני אמורה לעשות? הבן שלי ישתחרר מהכלא,לאן יילך? כשהוא שם לפחות אני רגועה. יש לו צו הרחקה מהבית בגלל האלימות. אני קונה לו בגדים ויום אחרי זה כבר אין לו, הוא משאיר את זה באיזה בניין. איך אני אמורה לישון בלילה, אם אני יודעת שהוא לא ישן בתוך מיטה חמה? אני מאשימה אף אחד, אבל מה אני כהורה יכול לעשות ועוד לא עשיתי? שולחים אותו ל'גגון', בית מחסה עם עוד עשרות או מאות בתל אביב, איך הוא יגיע לשם? הוא לא רוצה את זה".
ניסים מספר על אבא מהרצליה פיתוח של אחד ההומלסים שהגיעו לשכונה, אותו הוא מלווה: "פגשתי את האבא, הבן שלו נרקומן, מכור לסמים, בהתחלה הוא לא רצה לתת לו כסף, כי הוא ידע שזה יילך לעוד סמים, אבל אז הוא הבין שאם הוא לא ייתן לו בכלל, גם לשתות מרק בקופיקס לא יהיה לו. אז הוא כל יום נותן לו כסף, והוא אמר לי בדמעות, שיוצא שהוא מממן לו את הסמים, 'לפחות שיישארו לו כמה שקלים לפיצה, שיאכל משהו', זה שובר לב הדברים האלו, ממש קשה להתמודד כשאתה רואה איך ההורים נקרעים מול העיניים שלך, והם לא יכולים לעשות הרבה".
"זו טרגדיה"
"הומלסים נופלים בין הכיסאות, הם הכי שקופים בחברה, כולנו מכירים אותם כשאנחנו הולכים מקניון לקניון, וכולנו מתרחקים מהם, בטח כשהם מבקשים כמה שקלים", אומרת אביבה בן רפאל, "אני לא מסוגלת להתעלם, זה בוער בי". בן רפאל, פעילה חברתית מוכרת, והאישה היחידה בישראל שקיבלה אות אבירות מהממלכה הבריטית על פעילותה בתחום החינוך, טוענת שאילמלא הפעילים הפזורים בעיקר בשכונות העיר, האנשים דרי הרחוב לא ישרדו.
"יש כאן הרבה פעילים שמגיעים לעזור, בעיקר בלילות", אומר שמוליק ניסים, "יש את ענת לווינסון, פעילה אדוקה שלא עוזבת אותם לרגע. יש עוד כמה שמגיעים אליהם, עם ארוחה חמה, יש יותר קבועים ויש כאלו חד פעמיים, כל מיני חניכי תנועות נוער, שמחליטים לעשות מעשים טובים ובאים, אבל בגדול אין גורם מוסמך שמטפל בהם".
מה זאת אומרת מלווים את ההומלסים, במה זה מתבטא?
ניסים: "דואגים להם ברמת עזרה ראשונה. אם זה בכריכים, בביגוד, בעיקר ביגוד ומזון. יש לנו מקרר חברתי שהם יכולים לקחת ממנו מה שהם רוצים. ויש בעלי עסקים וסתם תושבים שמקפידים למלא אותו. אנחנו גם נותנים להם ארוחות חמות כל יום. חוץ מזה, אנחנו לא יכולים לעשות הרבה. זה אנשי מקצוע והרשות צריכה לטפל".
בן רפאל: "הידיים שלנו קשורות, לצערי המוסדות המתאימים והרשויות לא ערים כל כך לנושא הזה. אני לא אומרת שהם לא רוצים לעזור, אבל לפעמים ניכר שהם די מתכחשים לתופעה".
ניסים: "בעירייה טוענים שאין הומלסים בהרצליה. הם רואים אותם כל יום בכיכר דה שליט, ולא, אין הומלסים בהרצליה, כמה אטומים אפשר להיות".
בן רפאל: "לדעתי כל רשות במדינת ישראל צריכה לבנות מעון ללינת הומלסים, כמו שיש בארצות הברית. כמובן, כל רשות צריכה להקים גוף עירוני שיהיה מתואם עם הרשות למלחמה בהתמכרויות שונות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים, כל המערכות שידעו להיות מסונכרנים ולטפל בבעיה. לכל הומלס יש משפחה עניפה שסובלת. זו לא רק טרגדיה של בן אדם אחד, זו טרגדיה של כל אלו שסובבים אותו".
מעיריית הרצליה נמסר: "לעירייה, באמצעות האגף לשירותים חברתיים, יש את הכלים המקצועיים והמענים הדרושים לסייע לדרי הרחוב, הן במענה קונקרטי והן במענה התמיכתי-טיפולי. חשוב לציין כי הסמכות של בעלי המקצוע מוגבלת בכל הקשור בטיפול סמכותי, בניגוד לרצון דרי הרחוב, גם אם נשקפת סכנה ממשית לחייהם. לכן אנו תלויים בשיתוף פעולה מצד דרי הרחוב על מנת לשכנם במקום מוגן ולסייע בהליך שיקומי כולל".
ממשרד הרווחה לא התקבלה תגובה.
