אפרת כהן מרעננה נספתה באסון הכרמל חודש לפני סיום קורס קצינות בשב"ס, רגע לפני שנישאה ובת 35 בלבד, והותירה אחריה משפחה כואבת ומתגעגעת. עשר שנים אחרי האסון ולאחר שבוטלו האזכרות הרשמיות בגלל מגפת הקורונה, החליט אביה לשתף בזכרונות שנותרו לו מהבת שראתה את האנושי והטוב בכל אסירה שאיתה עבדה, ולספר על ההתמודדות של המשפחה.
שמואל ונעמי כהן. "לצאת החוצה זה עוזר מאוד"שמואל ונעמי כהן. "לצאת החוצה זה עוזר מאוד"
שמואל ונעמי כהן. "לצאת החוצה זה עוזר מאוד"
(צילום: אסף פרידמן)
קראו גם >>
בכל פעם ששמואל כהן בן ה־83 רואה אוטובוס הוא נזכר באסון הכרמל, שבו נספתה בת הזקונים שלו. "לפעמים אנחנו נוסעים לטיולים, אני עומד מאחורי האוטובוס, רואה את האנשים יורדים ממנו, חושב לעצמי 'כל הערימה הזאת נשרפה' ומדמיין איך הם נשרפו שם. כי ארבעים איש זה מספר, אבל לראות ולדמיין את האנשים עצמם זה שונה", הוא אומר, "וכשאני רואה בטלוויזיה תאונה, אני אומר בלב להורים 'אני מבין בדיוק איך אתם מרגישים'. אני רואה את ההורה מדבר, ואני מבין את הכאב ומזדהה איתו".

"חיה בתוכנו"

אסון הכרמל, גל שריפות שהתרחש בחודש דצמבר לפני עשור, כילה אזורים שלמים בכרמל ובאזור וגבה את חייהם של 44 אנשים, בהם 37 צוערי שב"ס שנלכדו בתוך אוטובוס, ואפרת ביניהם. היא הותירה אחריה זוג הורים, אח, שתי אחיות ובן זוג שעמדה להינשא לו. התרחיש הטראגי הזה לא הופיע בחלומות הכי גרועים של אף אחד מאהוביה. "היא בכלל הייתה אמורה להגיע אלינו הביתה באותו היום", משחזר האב, "אנחנו היינו בים המלח והיא תפסה אותנו בדרך, אמרה שלא תגיע, שהם נוסעים לשריפה שקרתה. לא העלינו בדעתנו שיקרה דבר כזה, רק דאגנו שלא יהיה בלגן, כי הרי הם נסעו לפנות אסירים מכלא 'דמון'. כשחזרנו הביתה היא התקשרה ואמרה 'אתם לא יודעים איזו שריפה יש כאן', פתאום נעלם הקשר איתה והתחלנו לשמוע את הדברים בחדשות. המשכנו להתקשר אבל לא הייתה תשובה וכשבאו להודיע לנו, כבר ידענו הכל. מאז אנחנו חיים את הדבר הזה.
אפרת כהן ז"לאפרת כהן ז"ל
אפרת כהן ז"ל
(רפרודוקציה: יוגב עמרני)
"אפרת הייתה יוצאת דופן. כל מה שעשינו בשבילה הייתה מעריכה, שום דבר לא היה מובן מאליו. אין דבר כזה שתקבל משהו בלי שהיא מיד תודה 'אבא תודה', 'אמא תודה', שולחת מכתבים. זה כל כך חסר, הדבר הזה. יש כל כך הרבה כתבות עליה ודברים שכתבו עליה האסירות, והיא תמיד איתנו. אנחנו זוכרים אותה והיא חיה בתוכנו".

בכי פתאומי

למרות הקושי האדיר, שמואל החליט שחייבים לאזן בין החיים שנמשכים ובין הכאב. מאז האסון נולדו לו ולנעמי (78) שני נינים חדשים, והם משתדלים לתחזק שגרה נורמלית, עד כמה שאפשר, ואפילו להמשיך לטפח קשרים חדשים. "יש אנשים שלא יודעים איך להתנהג עם השכול של אנשים אחרים, אבל במקרה שלנו, אם היו לנו מאה חברים לפני כן, עכשיו יש לנו שלוש מאות", הוא אומר ומספר איך מצא את כוחות הנפש להפיג את מבוכתם של אחרים, מתוך הבנה שרק כך יוכלו גם הם להמשיך הלאה. "למשל, היו לנו חברים מהוד השרון שאחרי האסון פתאום נעלמו לנו, אז התקשרתי אליהם ואמרתי 'נכון שאתם לא יודעים איך לגשת אלינו עכשיו'? אבל אנחנו אותם שמואל ונעמי'.
"מול עיניה הייתה רק העזרה לאחרים""מול עיניה הייתה רק העזרה לאחרים"
"מול עיניה הייתה רק העזרה לאחרים"
(צילום: אסף פרידמן)
"אחרי חודש כבר הלכנו לקאנטרי. היה קשה, הייתי מספר לאנשים מה קרה והיו יורדות לי דמעות, אבל זה עזר. מה שחשוב לי לומר זה שאסור שאדם ישקע בתוך השכול, תמיד צריך שייצא החוצה, שייפתח לאנשים, זה עוזר המון. זה כמובן לא עוצר בעדנו מלבכות, אבל צריך לעשות הכל במידה. בראש השנה אחרי שזה קרה אחותי אמרה לי, אני לא יודעת איך לומר לך 'חג שמח'. עניתי לה 'עכשיו חג? אז תגידי לי חג שמח'".
השנה, מספר שמואל, הם לא עלו לטקס בהר לראשונה זה עשר שנים, וזה כאב נורא. מצד אחד הוא תוהה "מה יכולים לזכור אחרים? והרי הכאב הוא שלנו ואי אפשר להעביר אותו הלאה, ואני גם לא מעוניין". מצד שני, זה מה שגרם לו לדבר, להזכיר. לאחרים, כמובן - המשפחה הרי ממילא זוכרת תמיד. "היא לא נעלמת פתאום, יש לנו פינה בבית עם כל הזכרונות והמכתבים שכתבו עליה, ופסל שלה שפיסלתי".
האב מוסיף כי "אין מצבים מיוחדים שבהם נזכרים. לפעמים אשתי מתיישבת וטראח בוכה, אומרת 'אפרת הייתה ככה וככה'. לפעמים פתאום זה מתפרץ כי שומעים שיר שאהבה והייתה משמיעה לנו הרבה. אפרת חיה את החיים במלואם כל הזמן, לא ויתרה על שום דבר ותמיד אהבה לעזור. היא למדה פסיכודרמה והתנדבה עם נוער בסיכון, לא הסתכלה על כסף או על 'מה יהיה'".

חמלה גדולה

שמואל מספר שבתו גם לימדה אותם חמלה ולראות את האנושיות שבכל אדם. "אחרי שקרה האסון באו אליי אנשים ושאלו 'מה הבת שלך בכלל עשתה בכלא?' אנשים לא הבינו, מבחינתם כולם פושעים. וזה נכון, אבל גם יש סיפורים מאחורי האנשים האלה, כמו הסיפור של האישה שהרגה את בעלה אחרי שהתעלל בה. ואפרת ראתה את זה. תמיד הייתה אומרת, 'כל אחת יש לה את הסיפור שלה'".
אפרת, שבין היתר ערכה הצגות עם האסירות בכלא, נהגה להזמין את הוריה לצפות בהצגות הללו, שבהן היו האסירות מספרות על עצמן. "הייתה לה חמלה כלפי הנשים האלה, היא טיפלה בהן לא בתור פושעות אלא באנושיות גדולה", אומר האב, "ככה הייתה אפרת, היא עבדה עם נוער שוליים, עם מסוממים, היא ראתה אותם אחרת".
מה היית רוצה שיזכרו מאפרת?
"שהיא אהבה לעזור, אהבה בני אדם, ולא הסתכלה על שום דבר אחר. גם כשלמדה פסיכודרמה ואמרנו לה 'זה מאוד מוגבל, המקצוע הזה', 'מה יצא לך מזה?' היא אמרה 'אני אוהבת את זה', והלכה על זה בכל הכוח. מול עיניה הייתה רק העזרה לאחרים".