"יש לי ימים שאני לא רוצה לקום, שאני לא רוצה לחזור למציאות. רוצה להיות במקום שאולי אני אפגוש בילדה שלי, ואז אני שומעת את הקול שלה זועק מתוכי: 'אמא, קומי. תמשיכי לחיות, תמשיכי לשמח את האחים שלי, תמשיכו להיות מאושרים", אילנית, אימה של תמר סהר שנהרגה לפני כחודש בתאונת דרכים בדרך רמתיים בהוד השרון בגיל 18, לא מוכנה להיכנע לשכול הנורא שפקד את בית המשפחה.
קראו גם >>>
ביחד עם אלי בעלה ושלושת ילדיה, אחיה של תמר: גיא בן ה-22, נוגה בת ה-12 ונדב בן ה-10, הם משדרים עוצמות בלתי רגילות ומנסים בכל תוקף להמשיך הלאה כשבפיהם הרוטט מבכי מתנוסס לו מסר לחיים: "לא ניתן לבית להיות שומם, לא ניתן לצחוק שלה ולאושר ולשמחה שהיו בבית הזה להעלם, זה מה שהיא, פצצת האנרגיה והשמחה, הייתה רוצה יותר מהכול. והתמודדות הזו שאנו כופים על עצמנו היא קשה מנשוא, כואבת ומפלחת כל איבר בגוף, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה, בשביל הילדים, בשבילנו, בשבילה".
נותרה שלמה
חיוך ובכי המשמשים בעירבוביה מאפיינים את השיחה הקשה עם הוריה של תמר בתום השלושים על מותה. רק בשבוע שעבר הותקנה המצבה על קברה הטרי של תמר: מצבת אומן המעוצבת בתנועה "בדיוק כמו חייה של תמר שאהבה מחול", עם אבני חן אותם אהבה וכיתוב "ככוכב שביט חלפת בחיינו והיית לנו אור גדול" המזדקר מאבן השיש, "ויש גם קערת מים", אומרת אילנית, "מים הם זרימה של חיים, בדיוק כמוה, ובדיוק כמו שהייתה רוצה שנמשיך להיות".
ביום שני ה-7.6 בשעות הלילה חזרה תמר מעבודתה במסעדת "גזיבו" על חוף ימה של הרצליה לביתה בהוד השרון כשהיא רכובה על אופנועה, רוכב אופניים שבא מהנתיב השמאלי בדרך רמתיים נתקל בה ובעקבות ההיתקלות תמר עפה מהאופנוע לעמוד תאורה שניצב על המדרכה. מעוצמת הפגיעה היא נהרגה במקום: "לא היו לה שום פגיעות חיצוניות", אומר אלי, "היא הייתה שלמה ויפה בדיוק כמו בחייה. הפגיעות היו פנימיות וקטלניות, עורק הלב נקרע, ואמרו לנו שגם אם היה רופא במקום לא ניתן היה להציל את חייה. תמר חתמה על כרטיס 'אדי' לתרומת איברים, ובגלל שהיא נהרגה עוד בזירת התאונה לא יכלו לתרום את איבריה למעט קרניות העיניים היפות שלה".
"לתמר היה רישיון על אופנוע מגיל 16", מסבירה אילנית, "עקב לימודיה ברעננה, היא הייתה צריכה תחבורה סבירה. בהתחלה היא חשבה על אופניים חשמליים, אבל אלי לא הסכים כי זה לא בטיחותי, הוא אמר לה תלמדי, תעשי רישיון על אופנוע ואז תסעי, שזה יהיה מוסדר. הסתבר שהגורל לא התחשב בזה כל כך. בחצי שנה האחרונה בכלל היה לה רכב, אבל היא הייתה מורגלת בנסיעה על אופנוע, וגם במקום עבודתה הייתה בעיה של חניה, ולכן העדיפה לרכוב עליו באותו לילה נמהר".
מחייה את הבית
תמר נולדה וגדלה יחד עם אחיה באלפי מנשה לאחר שאלי ואילנית בני ה-50 קבעו את מושבם שם לפני כעשרים שנה. לפני שנתיים החליטה המשפחה לעבור לשכונת הפרחים בהוד השרון, הרבה בגלל קרבה למוסדות החינוך של הילדים. כבר מקטנותה של תמר ניכר בה, לדברי הוריה "אנרגיה יוצאת מגדר הרגיל. היא הייתה מחייה את הבית, מוזיקה, ריקודים, כל הזמן שמחה, כל הזמן בתנועה. וזרמנו איתה כי גם באיזה מקום אנחנו כאלו, כל המשפחה. היא הייתה משהו שלא ניתן לתאר. ידענו שהיא ערכית, אהובה ו'מסמר' כל אירוע שבו היא תהיה, אבל לא ידענו עד כמה עד שנחשפנו לדברים שאמרו מאות האנשים שהכירו אותה והגיעו לשבעה.
"תמר אהבה מאוד לרקוד, היא הייתה בלהקה הייצוגית פנים וגוף של אלפי מנשה, למדה במגמת מחול בתיכון אוסטרובסקי ואחר כך עברה לתיכון אביב, שם גילתה עניין בביולוגיה וערבית. היא התעניינה בכול, ערכית מאוד, מתנדבת בקהילה, תלמידה מצטיינת 5 יחידות במתמטיקה, ובד בבד אוהבת את החיים. היא הייתה אמורה להתגייס בתחילת אוגוסט ליחידת הלחימה של 'כיפת ברזל'. רצתה לעשות שירות ערכי. לצערנו, זה נקטע בבת אחת".
שבעה במקום מסיבה
בעיצומן של ההכנות לבת המצווה של הבת הקטנה, הכנות שכללו גם סדרת צילומים אחרונה של המשפחה עם תמר, היא נהרגה: "בת המצווה של נוגה הייתה אמורה להתקיים באולמי החצר האחורית בשבוע שבו תמר נהרגה", אומרת אילנית, "יום לפני התאונה היינו בטעימות אחרונות יחד עם תמר. ביום שישי בזמן שבת המצווה הייתה אמורה להערך היינו בשבעה, בעל האולם, שפשוט אין מילים כדי לתאר את החיבוק החם שהוא נתן לנו, הביא את התפריט אלינו לבית שיהיה לנו לסעודת שישי. הוא בכלל דאג רבות מאוד וכאב לו מאוד, לא רק שהוא ביטל את צ'ק הבטחון אלא אפילו אמר שהוא יקיים על חשבונו מסיבת בת מצווה לנוגה ולחברות, זה דבר שהוא לא מובן מאליו בכלל".
אלי מוסיף: "אני חייב לציין את המשפחה הענקית ששמה תושבי הוד השרון שגילינו בימים הקשים האלו. זה היה חיבוק ענק מנציגי הציבור בעירייה דרך השכנים ועד לכל מאות התושבים שעטפו אותו בחום רב. ראינו שהם כואבים איתנו יחד. כל מה שהוצאנו מהפה, כבר מיד הם נתנו, אוהל אבלים, מזון, משקאות, מקררים, כל מה שלא העלנו על דעתנו הם עטפו אותנו. בסוף השבעה תרמנו את כמויות האוכל האדירות שנותרו למוסדות מתאימים. זה חימם את הלב וניחם אותנו קצת לדעת שיש משפחה וקהילה כזו בעיר".
בשביל הילדים
שני ילדיהם הקטנים של אלי ואילנית, נוגה ונדב, נמצאים במחנות קיץ: "התעקשנו שהם ילכו", אומרת אילנית, "הפחד הגדול שלי, שהילדים שלי יקבלו שריטות מהאבל והאובדן האדיר שלנו. אז אנחנו מתאפקים מאוד. הם רואים אותנו בוכים, והם מבינים, ואנחנו מסבירים להם, שזה עצוב, אבל הכול נמשך ויימשך, וזה בדיוק מה שתמר הייתה רוצה. החוסר שלה מאוד ניכר, זה ברור, אבל אין ברירה חייבים להמשיך הלאה.
"הבית הזה לא יהיה שומם!", זועק לפתע אלי בקול ניחר ושבור, כמו מתחנן לעננה שעטפה אותם מלפני חודש להתפזר, "הילדים יקבלו את האושר והשמחה מאיתנו בדיוק כמו שתמר קיבלה. אנחנו חייבים את זה להם, ולנו כהורים, וגם לתמר. זה יהיה קשה מאוד, עומדת להיות לנו שנה מאוד קשה של התמודדות לא פשוטה, אבל אנחנו נצלח את זה, אנחנו נמשיך לחיות".
