"פלישת החמאס לעוטף עזה החזירה אותי אחורה, לפני 23 שנים בדיוק, ליום שבו אחי הקטן, בני, נחטף ונהרג על ידי החיזבאללה. ביום האזכרה שלו, יש עכשיו הרבה אזכרות".
בעיתוי שאין מצמרר ממנו, ביום שבת ה-7.10 שנת 2000 הזדעזעה המדינה עם חטיפתם של עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד בהר דב בלבנון על ידי החיזבאללה. כעת, 23 שנים אחרי, אפרת אברהם מכוכב יאיר, אחותו הבכורה של בני שהיה אז בן 20, חוזרת אל היום ההוא, אל המאבק להשבתו ארצה, ואל הכאב האינסופי שהוצף מחדש עם בוקר שבת, כן, גם שבת, שהפכה לאסון לאומי: "אז, בחטיפה של אחי, המדינה הייתה בהלם ובטראומה, היום יש לנו בכלל מילים לתאר את מה שכולנו עוברים?".
הלב נשבר ("המועקה לופתת")
אפרת אברהם (48) מכוכב יאיר, לא רצתה להתראיין. הכאב האישי שלה התמזג ללאומי, טיפה באוקיינוס של טרגדיות, ו"מה היא יכולה להוסיף?" אמרה בכאב. היא גם לא רצתה לפרט מה היא עושה במסגרת עבודתה באוניברסיטה הפתוחה, וכמתנדבת וכראש שבט צופים, מאז השבת השחורה למען החטופים והשבויים, הנרצחים והחיילים: "יש הרבה שעושים, זו גם הדרך שלי להתמודד, ככה חונכתי, ככה פעלתי מאז שבגרתי, למה צריך לספר על זה?".
צניעותה לבסוף נכנעה להפצרות שאולי יש בדבריה כדי לחזק אחרים, בעיקר משפחות שלא ידוע להן מה עלה בגורל ביקיריהם, וכן, גם כאלו ששכלו בן אב אח, אמא או אחות. גם ילדים. הניסיון המר שלה אולי יעניק להם נחמה קטנה: "אני מדברת הרבה עם משפחות חטופים וכאלו ששכלו את יקיריהם. גם אנחנו לא ידענו מה עלה בגורלו של בני, רק אחרי שנה החליטו להגדיר אותו כחלל, ורק אחרי שלוש וחצי שנים גופתו הושבה אלינו. אני מבינה את חוסר האונים, אני לצערי מכירה את הבקרים האלו שמתעוררים עם מועקה שלופתת את כל הנשמה והגוף יחד, כאב חד שלא מתפנה שלא מרפה.
"המחשבה שאולי גם חלק ממשפחות היקירים יצטרכו להמתין זמן רב עד שיקיריהם יחזרו אליהם, לא נותנת לי מנוח. שלוש וחצי שנים בני לא היה איתנו, לא היה לנו לא יום ולא לילה, אסור ששום משפחה תעבור אפילו לא שליש מזה. כל החטופים חייבים לחזור הביתה מייד, לא משנה מה המחיר. זה עינוי למשפחות שאין גרוע ממנו".
מארב החיזבאללה ("התחפשו לחיילי או"ם")
סמ"ר בני אברהם היה בין חיילי ההנדסה הרבים שפינו את מוצבי צה"ל בדרום לבנון ערב הנסיגה במאי 2000. בצהרי יום שבת 7.10.2000 יצא סיור מבצעי שיגרתי בפיקודו, עם הנהג הגשש עומר סואעד ומפעיל המאג עדי אביטן, לסיור בציר לאורך הר דב, בפאתי כפר שבעא, שם המתין להם מארב של פעילי חיזבאללה, מחופשים לחיילי או"ם שהפעילו מטען חבלה. בני, יחד עם עדי ועומר, נפצעו קשה ונחטפו לתוך לבנון. לימים נקבע מותם ביום החטיפה. "כשגופתו של בני חזרה לארץ, ביצע בו הפתלוג פרופ' יהודה היס נתיחה לאחר המוות, אחי נפטר כשמונה שעות מאז שנפצע בגלל איבוד דם. אם הוא היה מטופל כמו שצריך, הוא היה חי".
שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של בני, עומר ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע אודותיהם. הם לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים, ונסעו לכל מקום בעולם, בתקווה לקבל אות וסימן חיים. הם נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה. ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
"לא הסכמנו לקבל את הקביעה הזו, למרות שישבנו שבעה, רצינו לראות אותם", נזכרת אפרת, "זה גם מה שגרם להמשך החיפושים והמאמצים להשיב את הבנים הביתה שנמשכו כאילו היו בחיים והמשפחה המשיכה לדחוק בממשלה לעשות כל שביכולתה להשיב את הבנים הביתה מהשבי".
כשנתיים וחצי אחרי ההכרזה על השבויים כחללים, ביום 29.1.2004 הובאו השלושה לקבורה בישראל: "אלו היו זמנים אחרים", מספרת אפרת, "לא הייתה מודעות לפעילות אינטנסיבית של משפחות, היינו הסנונית הראשונה, נפגשנו עם כל מה שיכולנו, חרשנו למעשה קרקע בתולה שלא הוכרה אז, שלא מאפשרת לאף אחד לשכוח, להשמיע כל הזמן את הקולות של החטופים, רק זו הייתה הדרך להשבתם ארצה, לצערי זה נמשך שלוש וחצי שנים, גם זה היה מאוחר, ואסור שזה יקרה עכשיו בשום אופן.
"זו גם הסיבה שאני נפעמת, פשוט מתרגשת כל יום מחדש מהפעילות של המשפחות כרגע, שהן לא מפסיקות להשמיע את קולן, לא משנה אצל מי. זה מה שיחזיר את היקירים שלהם, של כולנו, הביתה. אני אומרת להם ומפצירה בהם, אל תפסיקו, לא משנה מה, תמשיכו בכל הכוח, תשמיעו קול זעקה, קול אדיר, קול שיהדהד בכל העולם ומעל כל במה אפשרית, אל תתנו לדבר הזה להישכח ולשקוע".
הנצחה וגעגועים ("אני מסביב לזיכרון")
מאז החטיפה השתנו לבלי הכר חייה של אפרת. היא, שחמש שנים הבדילו בינה לבין אחיה הקטן בני, בכלל למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב בזמן שנחטף. הטרגדיה שנכפתה על המשפחה, הפכה אותה, בעל כורחה, לדוברת משפחות החטופים ולמפעל זכרון מהלך. היא החלה ללמוד תקשורת, שימשה כעיתונאית ותחקירנית בכלי תקשורת שונים, הפכה לסגנית דוברת איכילוב, עשר שנים לדוברת תיאטרון הקאמרי ומלפני שבע שנים כדוברת האוניברסיטה הפתוחה.
במקביל היא התחתנה עם עומר ("טיפוס אהוב ו'מידברני' כזה") והביאה לעולם שלוש בנות מקסימות. בכל הזמן הזמן היא פעלה ללא לאות להנציח את אחיה בהרצאות, בכתיבה, בתיעוד: "אישית אני פחות אוהבת את האזכרות בבית הקברות, למרות שאני קוראת קדיש על אח שלי, ועושים אזכרה כל שנה באוקטובר. אני מאוד סביב הזיכרון שלו אבל אני מאוד לא אוהבת ללכת לבתי קברות ביום הזיכרון. זה מעיק. אני מרגישה שההנצחה שלי היא בעל פה, ההרצאות שלי עליו יותר חזקות מפסל, אנדרטה, או שלט על הקיר. אחר כך אנשים פוגשים אותי ואומרים לי 'שמענו הרצאה שלך', זה חשוב".
בשבועות האחרנים היא פועלת ומתנדבת 24/7 גם להנציח את מאורעות ה-7.10 (ראו מסגרת), ונפגשת תדיר עם משפחות של שבויים ומשפחות שכולות: "אני מרגישה חובה לעשות את זה, למרות שמי אני, קטונתי מלתת עצות, אבל אולי יש בדרך ההתמודות שלי ושל משפחתי עם הטרגדיה, כדי להועיל במשהו, זה כבר הרבה בשבילי".
מה את מייעצת להם?
"ראשית, אל תשקעו בתוך מרה שחורה, היא תשאב אותכם למקומות נוראים ואיומים, תמשיכו בשגרה, תפעלו, תעשו לכם סדר יום, כן, למרות קושי הבלתי נתפס, לכו לעבודה, תהיו בקשר עם הילדים. וכמובן, תסדרו לעצמכם זמן קבוע כל יום להנציח את היקירים שלכם. זו ההתמודדות הכי טובה עם המצב שלכם, תנו לה פורקן לא רק בחדרי חדרים, אלא במעשים, לכו להפגנות, תיפגשו עם מי שאפשר, תארגנו יומן של הפעילות היומית שלכם למען השבת יקירכם. הכי חשוב, אל תתביישו לבכות, אל תתביישו לזעוק ולפרוק את מה שיש לכם בלב. הדמעות שלכם הן הריפוי שלכם, הדמעות הם אלו שמשקמים את הנפש שלכם שלא תתייבש, הם החמצן".
______
קראו גם:
המפעל של אפרת
מאז שאחיה נהרג השקיעה אפרת אברהם את כל מרצה בהנצחת אחיה ‰ עתה היא פועלת להנציח את זוועות החמאס
את כל חייה הבוגרים השקיעה אפרת אברהם בהנצחתו של אחיה. מאז פלישת חמאס לעוטף, ריכזה אפרת את כל כוחותיה לשני נושאים עיקריים: תיעוד האירוע, וסיוע לחיילים ולמשפחות המפונים והחטופים. כדוברת האוניברסיטה הפתוחה היא פתחה בפרויקט אדיר מימדים ובו תיעדה את הזוועות מפי הניצולים, הן במסיבה והן מתושבי הקיבוצים. מאות שעות של עדויות שתועדו בקפידה ובמקצועיות באמצעות אולפן האוניברסיטה כשכל הצוות הטכנולוגי באוניברסיטה, יועד לכך: "שמענו זוועות, אונס נשים, דברים שאדם מצמררים שאוזן אדם לא יכולה לשמוע".
במקביל אנשי מקצוע שגויסו ראיינו את עשרות אנשי זק'"א שטיפלו בטבח: "המטרה שלי הייתה תיעוד פשעי המלחמה, כפי שהיו, וכבר אנחנו שומעים קולות של אנטישמים 'שזה מוגזם', בדיוק כמו בשואה".
בנוסף, אפרת היא גם ראש שבט אפיק בכוכב יאיר צור יגאל בתנועת הצופים. היא רתמה את חניכיה לעזרה וסיוע, החל מהפגנות הזדהות, עבור לפעילויות התנדבויות מרגשות במושבים חלקאיים, אריזת חבילות לחיילים, גיוס כספים עבור ערבי "על האש" לחיילים בחזית ועוד. "אחותי דפנה ואני ינקנו את זה מהבית, מאבא שלנו ז"ל שרץ במלחמת לבנון השניה בכל הארץ כדי למלא צ'ימידנים לחיילים בכל טוב".
