לעמית חסדאי שציין השבוע את יום הולדתו ה־41, יש סיבה נוספת לחגוג: באוגוסט הקרוב ייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים שיתקיימו בפריז בענף אופני היד.
חסדאי, תושב כפר יונה, זכה במקום הראשון בשני המקצים באליפות ישראל שהתקיימה בחודש שעבר. אשתקד, הוא כבר קיבל את הכרטיס שלו לפסגת הספורט העולמי, לאחר שדורג במקום הרביעי בסבב גביע עולם.
מדובר בהישג מרשים במיוחד לחסדאי, שהמילים ניצחון הרוח קטנות ידו: הוא משותק בפלג גופו הימני כך שהוא רוכב עם יד לא מתפקדת קשורה, ובידו השמאלית ה"בריאה" שלוש אצבעות מתפקדות בלבד.
בשנת 2002 כשהיה בן 19 ולוחם בתותחנים, נפצע אנושות בפעילות מבצעית בקלקילה במסגרת מבצע 'חומת מגן'. הוא נורה בעורק הראשי בצווארו וכתוצאה סבל מאי אספקת חמצן למוח ונפגע פגיעה רב מערכתית קשה. הרופאים נתנו לו 24 שעות בלבד לחיות.
חסדאי שכנראה קורץ מחומר מיוחד מאוד, שרד את התחזיות הקודרות באשר למצבו, עבר שיקום ארוך של ארבע שנים ולימים הפך לרוכב פארלימפי מעורר השראה. הוא השתתף באליפויות עולם ובמשחקים הפראלימפים בטוקיו '21.
ואז הגיע ה־7.10
("דחף אותי אחורה, אבל לא ויתרתי")
הוא היה בשיא המוטיבציה והנחישות אלא שהשבת השחורה והמלחמה בעקבותיה החזירו אותו לדבריו לפציעה שלו ולהתמודדות עימה: ”כשהמלחמה פרצה, זה כמו דחף אותי אחורה, למטה. אבל לא ויתרתי, הסתכלתי קדימה ותיעלתי את התחושות הסוערות האלו לאימונים והשקעתי את כל הזמן והכוח המנטאלי והפיזי בהתמגנטות למשחקים הפראלימפיים, לרצון לייצג את המדינה הכי טוב שאפשר, במיוחד בשנה המאתגרת הזו"
תסביר.
דווקא עכשיו חשוב לי להיות חלק מהמסר של 'לא נשברים'. אף אחד לא יזיז אותנו מהמקום שלנו. חשוב לי להראות לכולם כמה אנחנו טובים וחזקים בכל תחום אפשרי. ברור שאנשים פצועים בגוף ובנפש לוקחים יותר קשה את המלחמה. בכל זאת, בחרתי לקחת את זה למקום של להראות מי אנחנו, להראות גם לפצועים שהכול אפשרי, לחזק אותם, לעורר השראה".
מה אתה אומר לפצועים המרובים של מלחמת חרבות ברזל?
"שאני מבין מה הם עוברים ונכון, בהתחלה זה סוג של אבל. פתאום אתה מבין מה קורה לך, מה אתה חווה ואיך אתה צריך להתחיל הכל מהתחלה. ללמוד ללכת, לדבר, לאכול. אבל בסופו של דבר זה קם ונופל על ממה אתה עשוי. המגבלה הפיזית נשארת כל הזמן, זה נתון. מה שתלוי זה איך אתה מצליח להתרומם מעל זה. הכוח הוא בלב, בראש. תמיד יש את הרגע הזה של הנפילות וצריך לדעת איך לצאת מהם. אני אומר להם 'נכון אתם עוברים דברים קשים, אבל יהיו ימים טובים ומחר יהיה יום חדש ותמיד צריך לשאוף להתחיל אותו בחיובי'".
חסדאי מתאמן במסגרת בית הלוחם בתל אביב, שם הוא פוגש את פצועי המלחמה החדשים: “בבית הלוחם עושים עבודת קודש איתם. הכרנו חבר'ה חדשים שאנו רוכבים איתם במסגרת החוג של אופני ידיים. יצא לי לחזק אותם להגיד 'יש לכם את זה' ו'אתם אלופים, לא משנה מה. גם אם יום אחד הצלחת או לא הצלחת ביום אחר, אתם אלופים ועשיתם את שלכם'. זו תחושת שליחות להעצים אותם. אני כרגע מתעסק הרבה באופניים ובאימונים, אבל אני איתם תמיד בלב ובנפש ואני מזכיר אותם בלי הפסקה".
האישה שאיתו
("אנחנו שותפים לכל החלטה")
חסדאי נשוי לגליה ואב לעומר (10) וגפן (7) והמוטיבציה העצומה שלו להשקיע ולא לוותר לעצמו, משפיעה גם על הסובבים אותו לרבות ילדיו.
"הכרנו אחרי הפציעה, בחתונה של חברים משותפים ואחרי שלוש שנים התחתנו", מספרת גליה."גם אנחנו, כמו בכל זוגיות, למדנו ועדיין לומדים להכיר אחד את השני. אני עובדת כמעט משרה מלאה, ואני גם סטודנטית, אמא לילדים והסוד שלנו זה הדדיות. אנחנו מאד שותפים לכל החלטה, אני מגויסת כל כולי למטרת העל שזה ההצלחה של עמית וזו הזדמנות מדהימה שלו להגשים חלום. אנחנו מאוד ביחד בזה ומערבים גם את הילדים בהמון תחרויות וארועים שקשורים לעמית.
"למשל, בשבוע שעבר עמית יצא לאליפות ישראל באופני כביש לשנת 2024, ובשני המקצים זכה במקום הראשון. מסלול התחרות היה באזור בית ג'וברין, אזור קשה עם עליות. אני והילדים יצאנו בשבת בארבע וחצי לפנות בוקר לראות את עמית, פגשנו אותו וליווינו אותו כל היום עד הגביע. כשהילדים רואים מקרוב את ההשקעה, המאמץ וההתמדה זה מחזק ומדרבן אותם לא רק לשאוף למצוינות, אלא לדעת שהדברים לוקחים זמן, וכל דבר דורש התמדה והשקעה. הבית שלנו פתוח, מדברים על הדברים, רואים מקרוב את אבא, לומדים מהי מוטיבציה ואיך לא לוותר".
המאמץ הזה שגליה מתארת כולל שגרת אימונים מפרכת של שני אימונים ביום, שבעה ימים בשבוע, שבמסגרתם הוא גומע בין 60-80 ק"מ. ”המשחקים הפראלימפים בפאריז ייפתחו בסוף אוגוסט, כשהתחרות שלי צפוייה להתקיים בארבעה ובחמישה בספטמבר. כחלק מההכנות אני קם בארבע בבוקר כל יום, יוצא לאימונים של שעתיים־שלוש, ממשיך לסדר יום שכולל טיפולים יומיומים כחלק מהפציעה ומהספורט ואחרי הצהריים יש לי עוד שעה אימון.ז ה כולל שבתות ומאד תובעני. שבעה ימים בשבוע 14 אימונים ואין מנוחה, בגשם, בברד או בחמסין".
המאמץ, ההתמדה וכוח הרצון של חסדאי אמנם מעוררי השתאות, אולם יש לציין גם את התמיכה הנרחבת שהוא זוכה לה מהמשפחה, ומשלל דמויות וגופים המלווים אותו במסע המרתק הזה.
מכוון גבוה
("אעשה הכל להגיע למקום הראשון")
לאחרונה זכה למחווה מרגשת מראש עיריית כפר יונה, אלברט טייב, שהעניק לו תעודת הוקרה על הישגיו ואף נפגש עם נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, טרם הנסיעה למשחקים הפראלימפים בפריז.
"ראש העירייה טייב כל כך ריגש אותנו כשזימן אותנו להענקת תעודת הוקרה על ההישגים וגם לברך על המשחקים הפראלימפים שבדרך. זו פעם ראשונה שאני מקבל תעודת הוקרה והיחס האישי מדהים ומרגש. אבא שלי איציק, תמיד נמצא לצידי ותומך באימונים, באירועים הנלווים, בתחרויות בכל שעה, בכלל, המשפחה שלי תומכת מלווה ומגובשת. יש צוות שלם שמקיף אותי ובכללם המאמן שלי מאיר כרמון, עוזר המאמן קובי לאון, בית הלוחם תל אביב, הוועד הפראלימפי הישראלי וההתאחדות לספורט נכים".
מתרגש?
"הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. שמונה שנים אני מתאמן באינטנסיביות הזו ועכשיו אני מגיע למאני טיים. גליה ואני דיברנו על זה שעובדים כל כך קשה וכל כך הרבה שנים ,ומקווים לעשות הכי טוב שיש. אבל גם הדרך היא סוג של ניצחון. להגיע למעמד כזה, זה חלק גדול מתחושת ניצחון. בהגעה שלי לנקודה הזו יש גם מסר: הכוח הוא בראש. נכון נפצעתי אבל שתדעו שהכוח מגיע מהראש. השרירים תמיד יכאבו, השאלה אם אתה לומד לסבול ולא לעצור או שהחלטת לעצור. זה עניין של החלטה ואם החלטת לא לעצור, אז תעוף עם זה”.
קראו גם:
חסדאי שצפוי להתמודד בפריז מול כ־8-15 מתחרים, אופטימי: ”אני לוטש עיניים למקום הראשון, ואעשה כל מה שאני יכול בכדי להגיע לשם. אני מפוקס וממוקד מטרה כדי שישראל לא רק תהיה על המפה אלא תישאר על מפה. אף אחד לא ידע שאעשה את מה שאני עושה כשנפצעתי, לא האמינו בכלל שאחיה. בעיניי זה כבר ניצחון, ואני מצליח בזה הרבה בזכות המשפחה שלי. אני מגשים חלום. ושוב, אני מדגיש וגם מעודד: בתחילת הדרך לא היה קל. המשפחה והחברים תמכו ועזרו ולא אפשרו לי לשבת בבית יותר. היה מאבק לקום בבוקר ולא לחשוב על מה היה, אלא איך אפשר להתקדם. עברתי תהליך שיקום ארוך, ולמעשה עד היום אני בשיקום. בעשר השנים האחרנות התמקדתי באופני היד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני. אני בהחלט מאמין שאני יכול לעשות את זה".
