בזמן ששחר אברהם (20), לוחם צנחנים, נלחם ברצועת עזה במשך 75 ימים על ביטחון המדינה ואזרחיה, אביו - עמית אברהם (48) נלחם במשך 320 ימים על חייו במרכז הרפואי וולפסון.
"לפני כ-14 שנים, אבחנו אצלי סרטן בעמוד השדרה ועברתי ניתוח להסרת אחת החוליות הצוואריות", מספר השבוע עמית בראיון מיוחד, "אחרי שהחלמתי מסרטן ניהלתי אורח חיים שגרתי לחלוטין, עד שבשנתיים האחרונות התחלתי להרגיש חלש, לרדת במשקל והמצב הבריאותי שלי התדרדר במהרה. התחלתי לפתח תסמינים זיהומיים ואי נוחות עזה באזור בית החזה".
קראו גם:
עמית אושפז במחלקה לכירורגיית חזה בוולפסון עם זיהום בבית החזה ונותח בניתוח מציל חיים על ידי מנהל המחלקה, ד"ר פראס אבו עכר. אלא שלמרות הניתוח המוצלח, עמית המשיך לסבול מזיהומים חוזרים והרופאים ניהלו מרוץ כנגד הזמן במטרה למצוא את הזיהום המתמשך בגופו. במשך 320 ימים שהה בבית החולים, חלק גדול מהזמן בסכנת חיים. השבוע השתחרר לראשונה לביתו ונפגש עם ילדיו מחוץ לכותלי בית החולים.
"חצי שנה לא אכלתי"
הסיפור של עמית מתחיל למעשה עוד כשעבד כמושבניק במושב תעוז (ליד בית שמש). איש משפחה נורמטיבי לחלוטין, אב לשלושה ילדים, כאשר שחר הוא הבכור (שניים נוספים בני 13 ו-10), ובתפקידו האחרון שימש כמנהל תפעול של חברה מוכרת.
"בגיל 34 גילו אצלי גידול בעמוד השדרה. סוג של נאחס, לא משהו גנטי - פשוט צמח לו והתחיל לאכול לי את החוליה. עברתי ניתוח שבו הסירו לי את החוליה וגרורות סביבה, ושמו לי התקן במקומה - מעין קוביית פלסטיק ומתכת עם חיזוקים", הוא מסביר.
"הייתי אמור להיות בריא, ואכן היו כמה שנים שהכל היה מצוין, אבל מסתבר שהפלסטיק התחיל להתפרק, וכנראה שחתיכה החלה לחתוך לי את הגרון מבפנים, והזיהומים חדרו לי לבית החזה. כמובן, לא היה לי או לאף אחד מושג שזה תוצאה של הקוביה שהתפרקה, כי לא הרגשתי דבר מעבר לכאבים - פתאום רגל נרדמת או כאבים בגב וכדומה. הלכתי לקופת החולים, עשו צילומים בשגרה ולא מצאו דבר, ובסוף עשו CT ומצאו משהו קטנטן ביותר בעמוד השידרה".
באותה התקופה עמית עבר להתגורר בחולון - גם כדי להתגורר סמוך לזוגתו לשעבר ולילדיו המתגוררים בבת ים, וגם כדי להיות סמוך למרכז הרפואי וולפסון: "ניתחו אותי ועשו ביופסיה לראות בדיוק מה יש לי, ואז להפתעת הרופאים - ניקזו ממני המון זיהומים, ובמהלך שעות, זה לא היה מתוכנן. בהמשך לזה, קבעו ועשו לי ניתוח עוד יותר גדול שממש ניקו אותי, אבל גילו שהזיהום חוזר. רק לאחר 6-7 חודשים מצאו את מקור הזיהום – החולייה שהתפרקה - והבינו ממה הנזק".
"במשך שישה חודשים לא אכלתי דבר - רק דרך נוזלים, כי הניתוח הראשון היה לתקן את הגרון. כמויות אסטרונומיות של אנטיביוטיקה, תוך שמוציאים את השאריות של ההתקן, תפירת הגרון, החלפת ההתקן באחד טוב יותר שהפעם תפס. הייתי בתת-תזונה, ושקלתי 39 קילוגרם בלבד".
הקפצה לעזה
כאמור, בזמן שעמית נלחם על חייו ובריאותו, בנו בן ה-20 - שחר, לוחם בפלח"ד 101 בצנחנים, הוקפץ ללב עזה ונלחם במשך כמעט ארבעה חודשים רצופים: "במהלך השבעה באוקטובר, אני שוכב על המיטה בבית החולים – ואז אזעקה, ועוד אחת ועוד אחת. בערב כבר מודיעים לי ששחר נוסע דרומה לשטח התכנסות. שלושה שבועות היו באימונים בעורף - כמובן שלא ראיתי אותו, מלבד שיחות ווטסאפ, ואז הבנתי שהם נכנסים לרצועה. 75 יום ללא כל תקשורת עם הבן שלי. אחר כך יצאו לארבעה ימים - התכתבתי איתו בטלפון, ושוב נכנסו לעוד 50 ימים - בלי תקשורת או טלפונים. כשהוא יצא בפעם השנייה - הוא ניגש לבקר אותי, אבל אני הייתי חולה".
"אני לא יכול להסביר בכלל את רמות הדאגה שחוויתי לבן שלי, אין דבר שמשתווה לזה. היה לי מאוד קשה לא לראות אותו ולא להיות איתו בקשר במשך זמן רב כל כך. הקשר שלנו מאוד קרוב, והוא תמיד מגיע לבקר אותי בכל רגע שמתאפשר לו. בינתיים, החלטתי לתלות את דגל הצנחנים בחדר שלי. הבן החזק והגיבור שלי נותן לי השראה בכל יום מחדש".
מאז שהיחידה שלו יצאה מלב עזה, שחר מגיע לבקר את אביו אחת לשבועיים - בכל פעם שיש לו חופשה מהצבא.
הוא משתף אותך מה חווה בעזה?
"כמעט שלא. אני יודע שהם, ולמעשה כל היחידות – נפגשים עם אנשי מקצוע בנושא זה, אותי הוא לא משתף. הדבר היחידי שהוא סיפר, ושהוא לקח איתו מעוטף עזה וגם מעזה עצמה זה את ריח הגופות. זה לא עוזב אותו בכלל".
איפה היחידה שלו כיום?
"שחר הוא לוחם, וכשהוא לא בלחימה אז הוא מתאמן. יש סיכוי שהם יחזרו שוב לעזה, ויש סיכוי שיעלו לגבול לבנון. עכשיו יש שיחות בתקשורת שאולי יאריכו לו ולכל בני דורו את השירות. להגיד שאני לא מודאג?! אני לא יכול".
מזכרת משותפת
שחר ושני אחיו המשיכו לבקר את אביהם באופן קבוע, ולפני מספר ימים הודיעו מהמרכז הרפואי וולפסון לבני המשפחה: הוא משתחרר הביתה. "יש לי שיקום מאוד ארוך, יש לי 100% נכות, וכרגע המשפחה שלי מסייעת לי ודואגת לי בכל הדברים. אני צריך עוד לחזור הרבה לבית החולים לאינספור בדיקות וטיפולים".
עתה כדי לחגוג את השחרור מבית החולים, עמית ושחר מתכוננים לעשות קעקוע משותף של נחש, שיסמל לשניים את החווית ששניהם עברו. קשה להוציא מעמית מדוע נחש - סמל הרפואה, סמל הצנחנים, או אולי משהו אחר, אך עמית מבקש לשמור את זה בינו ובין בנו: "אני חושב שהתחלתי את החיים שלי מחדש - פתאום אני אוכל בבית, המחלה בשליטה, ועל אף השיקום הפיזי שאני עובר אני גם חוזר להיות אבא במשרה מלאה".
עמית מבקש להודו לצוותים הרפואיים שהצילו את חייו: "זו ההזדמנות שלי להודות לצוותים הרפואיים בוולפסון, ביניהם גם האחים והאחיות. במשך שנה שלמה כולם גרמו לי להרגיש בבית, היו לי לאוזן קשבת ותומכת, ועטפו אותי מכל כיוון. אחד האחים אפילו היה מביא לי אוכל ביתי שהכין במיוחד עבורי, ואחים ואחיות אחרים התקשרו לשאול לשלומי על אף שלא היו במשמרת. אני מודה למלאכים הללו על הכל".
לאחר 320 ימי אשפוז, עמית סוף סוף השתחרר השבוע מכותלי בית החולים ופגש את שחר - בנו הלוחם, לראשונה מזה כשנה מחוץ לכותלי בית החולים. במפגש המרגש, סיפר שחר על התוכניות המשותפות שלו ושל אביו: "במהלך האשפוז הארוך יצא משהו טוב. הקשר שלי ושל אבא השתפר והתחזק אפילו יותר. ברגע שיאפשרו לאבא - אנחנו מתכננים לעשות קעקוע משותף".
רופאיו של עמית: "המשיך לחייך גם ברגעים הקשים"
בעקבות שילוב כוחות בין היחידה למחלות זיהומיות בוולפסון, המחלקה האורתופדית, היחידה לכירורגיית חזה, מחלקת אף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר וגסטרו, הרופאים גילו כי המקור לזיהומים בגופו של עמית הוא בעצם חור בחלק העליון ביותר בוושט.
"החור נגרם מכלוב שהותקן באזור כריתת החוליות בניתוח שעבר עמית לפני 14 שנים", מסביר ד"ר אודי צינמון, רופא בכיר במחלקת אף אוזן גרון ואחראי תחום כירורגית ראש וצוואר בוולפסון: "כשעמית הגיע אלינו למחלקה, הוא כבר קיבל טיפולים שונים באנטיביוטיקה, פיתח חיידקים עמידים -אולם הגיע לתת-משקל של 38 ק"ג, בזמן שמצבו הוסיף להתדרדר. מהרגע שנתגלה מקור הזיהום, במאמץ משותף ורב מחלקתי, הרופאים התקינו בגופו צינור להזנה דרך המעי, שאפשר לו לצרוך מזון מבלי להיות נתון לסכנה זיהומית. מצבו של עמית החל להשתפר בהדרגה ולאחר מכן הוא עבר ניתוח נוסף לסגירת החור בוושט".
ד"ר פראס אבו-עכר, מנהל היחידה לכירורגיית בית החזה והריאות בוולפסון, מוסיף: "עמית הוא אישיות מיוחדת. אופיו הנחוש, העוצמתי והחיובי תרם ללא ספק להצלחת הטיפול, תוך שהוא שומר על חיוך ואופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. זו תכונה נדירה בקרב חולים – אבל עמית המשיך לחייך גם ברגעים הקשים ביותר".
