מאבק ציבורי שנמשך שלוש שנים הוכתר בשבוע שעבר בהצלחה. חיים ואריאלה איטקיס משדה ורבורג, שאיבדו את שני בניהם, קצין חיל הים סג"מ ברק איטקיס והטייס רס"ן עמיחי איטקיס, יזמו שינוי ברישום שמותיהם של חללי צה"ל בספח תעודת הזהות של הוריהם. מעתה יצוין בספח "חלל מערכות ישראל".
4 צפייה בגלריה
אריאלה וחיים ובתם מיטל. "משקיעים את האנרגיות בהישרדות ובעשייה משמעותית"
(צילום: יאיר שגיא)
קראו גם >>>
לפני כארבע שנים החליפו חיים ואריאלה את תעודות הזהות הישנות שלהם. כשהבחינו שבספח החדש כתוב "נפטר" לצד השם של כל אחד מבניהם - הזדעזעו. "הרגשנו בוקס בבטן", אומר חיים, "סירבנו לקבל את הספח החדש, וכחבר הוועדה הציבורית המייעצת לשר הביטחון בתחום השכול וההנצחה, פניתי ליו"ר הוועדה פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין ובעצמו אח שכול, שהבטיח לפעול לשינוי הרישום. כתבתי גם לשר הפנים דרעי, שאימץ את המלצת הוועדה. תהליך החקיקה נמשך עד לפני כחצי שנה, וכל הזמן הייתי עם אצבע על הדופק. בשבוע שעבר קיבלנו את הספח החדש. זהו תיקון של עוול היסטורי".
השבוע עמוסים בני משפחת איטקיס בטקסי הזיכרון השנתיים. בדרך לטקסים בבסיס חיל האוויר רמון, שם שירת עמיחי כסגן מפקד טייסת, הם עצרו במצפה רמון, עלו למצפור על שם ברק ועמיחי והתייחדו עם זכרם בנוף עוצר הנשימה. עוד השתתפו בטקס במרכז הבינתחומי שם הספיק עמיחי ללמוד כחמישה שבועות, ובערב יום הזיכרון ערכו בשדה ורבורג בפעם ה-23 ערב שירה בציבור הנושא את השם "שירים לברק ועמיחי". ביום הזיכרון הם עולים לקברי הבנים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא.
4 צפייה בגלריה
חיים איטקיס. "אחרי ברק, כשנשאלתי מה שלומי, אמרתי 'משתדלים', ואחרי עמיחי אמרתי 'סוחבים קדימה'"
(צילום: בני קימרון)
אראלה, בת להורים ניצולי שואה, מורה בבית ספר לפיד בהוד השרון ובכפר מלל, מנהלת בית ספר בתל מונד, ומזה 15 שנה מנהלת מחלקת החינוך בראש העין. חיים, שגדל בכפר סבא, עוסק במוסיקה מגיל צעיר. הוא בוגר תיכון כצנלסון והמדרשה למורים בבית ברל, לימד מוסיקה בבתי ספר, הדריך חבורות זמר, הדריך את צוות הווי הנדסה קרבית והלחין את אחד משיריה. ב-1973 התבקש על ידי ראש עיריית כפר סבא זאב גלר להלחין את השיר "כפר סבא שלי", ושנה לאחר מכן הלחין את "שיר הוד השרון". שני השירים, הפכו להמנונים.
בנם הבכור ברק ירש את הכישרון המוסיקלי מאביו. מחדרו נשמעו תמיד צלילי הגיטרה שניגן עליה וצלילי הדיסקים שאסף. הוא בוגר מגמת המוזיקה בתיכון "גלילי", עסק בהגברת אירועים והיה תקליטן מבוקש. בצבא שירת כבקר אש על סטי"ל ויצא לקורס קצינים. כילד הצטרף לשתי שליחויות חינוכיות שמילאו הוריו בקהילות יהודיות – שנתיים במכסיקו סיטי, שם נולד עמיחי וחמש שנים בארצות הברית, שם נולדה בתם הצעירה מיטל. במקביל השלימו אריאלה וחיים תואר שני בחינוך ובמחשבים. כשחזרו לארץ, התגוררו בכפר סבא ואחר כך עברו לשדה ורבורג. חיים ניהל אולפן לעברית ובהמשך ניהל את האגף להשכלת מבוגרים במשרד החינוך. מזה 30 שנה הוא מנצח ומנהל מוסיקלי של "טבעטרון", חבורת זמר של חברת "טבע".
בתם הצעירה, מיטל (32), נשואה לנווט בחיל האוויר, אם לאורן בת החודשיים, יזמית, צלמת, בעלת בלוג על חיים של בחירה ומרצה בארץ וברחבי העולם. אחת מהרצאותיה נושאת את הכותרת "בין שמיים לים" - על חיים לצד השכול ושכול לצד החיים. "אני מקווה שאני מהווה השראה לבחירה בחיים ולצמיחה, כפי שמשפחתי ואני בחרנו בשתי הפעמים שהשכול הכה בנו".
"מכת שאול"
הפעם הראשונה הייתה ב-8 בפברואר 1998. ברק נהרג בתאונת נשק שבועיים לפני ההשלמה החילית של קורס הקצינים. "באותו לילה, אבא אסף אותנו במעלה המדרגות ואמר: 'קרה לנו דבר נורא. אסון. אבל אנחנו בוחרים בחיים'", מספרת מיטל. "באבחת סכין הפכנו למשפחה שכולה", אומר חיים, "החיים השתבשו. אמרתי לאשתי וילדיי: 'אנחנו צריכים להחליט – להיות או לחדול'. החלטנו להיות. אחרי השבעה, אריאלה התלבשה, התאפרה והלכה לעבודתה כמנהלת בית ספר. מיטל, אז בת 9 וחצי, חזרה ללימודים בכיתה ה'. אחרי שעה היא ביקשה ממני שאחזיר אותה הביתה". "לא אשכח את המבטים שאמרו: 'הנה הילדה שאח שלה נהרג'", מוסיפה מיטל. עמיחי בן ה-16, המשיך בפעילותו האינטנסיבית בתנועת הנוער, ולימים אמר שלא היה לו מספיק זמן להתאבל על ברק.
כשסיים את תיכון "עמי אסף" במגמת מחשבים, ביקש עמיחי להתקבל לקורס טיס, אך הוריו סירבו לחתום. "אמרנו לו שאנחנו לא יכולים לסכן עוד בן", הם מספרים, "אבל עמיחי אמר לנו: מגיע לי להגשים את עצמי, את חלום חיי. לא יכולנו לעמוד מולו והסכמנו לחתום".
לימים כתב עמיחי: "החלטתי שאתגייס לשירות קרבי התנדבותי משני טעמים עיקריים: הראשון - ציונות. השני - רצוני לממש את שאיפותיי במסלול חיים שלא יוכתב לי מכורח השכול". כשסיים קורס טיס, בני משפחתו התפוצצו מגאווה. "כל פעם שהיה צריך לחזור לבסיס מחופשה בבית, הייתי מסיע אותו עד שם כדי שיהיו לנו עוד כמה שעות שיח", נזכר חיים.
עמיחי שירת כטייס F16, לחם במלחמת לבנון השנייה, בגיל 26 מונה לסגן מפקד טייסת "העטלף", בגיל 28 יצא לתקופת לימודים, החל ללמוד משפטים ומינהל עסקים בבינתחומי, ועמד להינשא לחברתו קרן. ארבעה חודשים לפני מועד החתונה, ב-10 בנובמבר 2010, נהרג בהתרסקות מטוסו בעת טיסת אימונים לילית. "זו כבר הייתה מכת שאול", אומר חיים.
"כשנכנסתי באותו לילה נורא הביתה, מצאתי את הוריי על הספה, בוכים בכי קורע לב", מספרת מיטל, "ואז אמרתי: 'אבא, אתה זוכר מה אמרת לנו במדרגות לפני 12 שנים? אז זה מה שנשאר: שלושתנו. עם זה אנחנו נשארים, ובוחרים בחיים'. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ להגיד דבר כזה".
"כשזה קורה לך פעם שנייה, זה לא אחד ועוד אחד, זה לא כפול, זו נפילה אין סופית", אומרת אריאלה, "אתה רוצה לברוח, אתה לא רוצה לחיות במציאות הזו, אתה לא רוצה להמשיך לחיות עם האובדן. קשה לתאר את הכאב במילים. כבר בשבעה אתה מתחיל לחשוב אם אתה מת או חי. כי אין אמצע. כשבחרנו בחיים, החלטנו שנחיה חיים של איכות ומשמעות, אבל צריך ללמוד מחדש איך נושמים, הולכים, מדברים, מגיבים, מנקים, מבשלים. לעולם לא תהייה אותו בן אדם שהיית קודם".
בית פתוח
המשפחה זיהתה את הרתיעה של האנשים מפני פגישה עם משפחה שכולה, במיוחד עם משפחה שאיבדה שני בנים. "מה אומרים? איך מתנהגים כדי לא לפגוע?", אומרת אריאלה, "אבל כיוון שהחלטנו לקיים בית פתוח, בית חי, בית נושם, בית שמשמיעים בו מוסיקה - מעגל החברים שלנו הולך ומתרחב. יש משהו באופן שבו אנו מעבדים וחיים את האבל שלנו, את האסונות הגדולים שלנו, את השואה הפרטית שלנו, שאנו מאפשרים לאנשים לבוא אלינו, להיות איתנו, לגעת בנו, לחבק אותנו - כל אחד בדרכו".
מיטל: "אנחנו מרבים לדבר על ברק ועמיחי ממקום של חוויות ואנקדוטות שמזכירות אותם. באותה נשימה אפשר גם להיזכר בהם בחיוך, וגם לבכות".
"אחרי ששכלנו את הבן השני יותר אנשים פחדו להתקרב", מדגישה אריאלה, "וכששאלו מה שלומי אמרתי רק תודה. מה אענה להם?"
"אחרי ברק, כשנשאלתי מה שלומי, אמרתי 'משתדלים'", מוסיף חיים, "ואחרי עמיחי אמרתי 'סוחבים קדימה'".
יש רגשות אשם בגלל שחתמתם לעמיחי?
חיים: "אין רגשות אשם, ואין כעס על אף אחד. לא מאשימים את עצמנו ולא מאשימים את כל מי מחברינו ומשפחתנו שהמליץ לנו לחתום. אבל אנו חושבים שהצבא פועל באופן בלתי מוסרי כשהוא משאיר בידי משפחה שכולה את האפשרות לשלוח עוד בן ליחידה מסכנת חיים".
"אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית", מוסיפה אריאלה, "אנחנו אנשים כואבים, אבל לא מתנהלים במרירות, יש לנו עצב עמוק, אבל מנסים להתמודד. משקיעים את האנרגיות בהישרדות ובעשייה משמעותית. מקיפים את עצמנו באנשים טובים, באהבה, ולא מתביישים לבקש עזרה ותמיכה".
מפעלי הנצחה
לאורך השנים יצרו בני המשפחה וחברים יוזמות להנצחתם של ברק ועמיחי ז"ל ‰ "יצרנו תכנים של עשייה לחיים שלנו. להנציח את יקירינו ולהעביר מסר", אומרת האחות מיטל
* המכינה הקדם צבאית ימית "מגדלור" על שם ברק ועמיחי הוקמה בבית ברל על ידי חבריו של עמיחי, בוגרי המרכז הבינתחומי. "המכינה מיישמת טכניקה חדשנית וייחודית של שימוש בים ככלי חינוכי מרכזי, ושמה למטרה לפתח בקרב חניכיה מנהיגות, כישורי חיים ומסוגלות. רוב תקציב העמותה מגיע מתרומות, ואנחנו כחברי הדירקטוריון פועלים לגיוס תרומות", אומר חיים.
* מצפה ברק ועמיחי הצופה לנוף ילדותם של ברק ועמיחי בשדה ורבורג הוקם ביוזמת חברי תנועת הנוער והנהלת המושב לטובת פעילות חברתית ערכית השטח נתרם על ידי אחד מחברי המושב, ומושך מטיילים ורוכבי אופניים רבים.
* מצפור ברק ועמיחי הוקם בראש "מעלה עצמאות" במצפה רמון בשיתוף משרד התיירות, המועצה מקומית מצפה רמון ובאמצעות החברה הממשלתית לתיירות.
* שירים לברק ועמיחי - ערב שירה הנערך בבית העם בשדה ורבורג בערב יום הזיכרון.
* רצים עם עמיחי - טייסת ה"עקרבים", שבה שירת עמיחי, רצה כל שנה לזכרו במירוץ המסורתי "הר לעמק".
* מפגשי זמר להורים שכולים בשיתוף עמותת "אור למשפחות" והקמת קבוצת תמיכה במסגרת העמותה.
* מלגות לתלמידי בית הספר "גלילי" בכפר סבא המצטיינים בתחומי החברה והמנהיגות.
* בחודש נובמבר נערכת אזכרה משותפת לברק ועמיחי בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. באותו ערב מתכנסים בבית המשפחה להשמעת סיפורים ושירים.
