יש לי משפט קבוע", אומרת שיר איתמרי מהוד השרון ועיניה הדחוסות עצב של 19 שנותיה ממאנות להישיר מבט, "החיים לא מתאימים לכל אחד, הם אתגר קשה. אולי הם גם לא מתאימים לי".
משפט חריג לנערה בת 19 שהחיים עוד לפניה, את לא חושבת?
"סיפור חיי הוא הכול חוץ מאשר 'החיים עוד לפניה'. תשמע את הסיפור שלי, תשמע", היא מפצירה.
קראו גם >>>
סיפורה של שיר הוא סיפורה של נערה אובדת בעולם שלכאורה יש בו הכול. בחורה יפהפייה, בת למירב, מעצבת פנים ורונן, סמנכ"ל בחברת רכב יוקרתית, אחות תאומה לאור, חיילת, ולסתיו הקטנה. ילדה שיש שיאמרו גדלה עם כפית של כסף בפה בפרבריה האמידים של הוד השרון. "אבל זה הכול חיצוני", כמו שהיא אומרת, "חלון ראווה 'פייק' שלא באמת מראה את מה שהולך בפנים".
איתמרי סובלת מהפרעות אכילה קיצוניות שהובילו לאשפוזה, גם במחלקה סגורה, ודיכאון קליני מתמשך או "חור שחור ומרתף אפל שם אני מתגוררת", כמו שהיא מתרגמת את המונחים המקצועיים אותם היא לא מחבבת במיוחד. "איך הכול התחיל אתה שואל? אז ככה זה התחיל".
"הזיכרון הראשון שנצרב בי וכנראה הוא היה הסימן הראשון למה שיבוא", היא מספרת, "היה כשאני ואחותי היינו ילדות ואז אני מכריחה את אחותי התאומה, שאגב היא לא זהה, לרכוב על פוני. משום מה, למרות שאנחנו תאומות, הייתי יותר גבוהה ממנה בילדות, ואני זוכרת את מדריך הרכיבה אומר לי: 'רק אחותך תרכב, את לא יכולה לרכוב כי את גדולה יותר והמשקל שלך לא טוב על הפוני'. אז רק היא רכבה, וזה נצרב בי. הייתי בטוחה שאני שמנה, ואחותי, שתמיד הייתה יותר מוצלחת ויפה ממני, רוכבת ונהנית. הזיכרון הזה ליווה אותי במשך תקופה ארוכה והביא אותי לתוך מנהרה של הפרעות אכילה, מאנרוקסיה נרבוזה ובולימיה, עם כל המסביב, חרדות, שנאבקתי לא בהם, אלא איך אני מסתירה אותם מהסביבה".
את מקנאה באחותך?
"היום כבר לא, אבל קינאתי בה מאוד בילדות. תמיד היו באים אליי ואומרים לי איזו יפה אחותך, ובנוסף, בינינו, היא הייתה הילדה המוצלחת. אני זו שהייתי בעייתית. הציונים שלי היו על הפנים, היא תמיד הייתה מצטיינת, האהובה, הנחשקת. אנחנו לא באמת מתקשרות, בכלל אני כזו שלא מתקשרת גם עם ההורים שלי. אני חיה בתוך בועה. שלא תבין אחרת, אני חולה על ההורים שלי ואני אוהבת מאוד את אחותי, אבל לא מתקשרות. ואני גם מבינה את ההורים שלי שכבר בנערותי באיזה שהוא אופן 'הרימו ידיים'. אני יודעת שהם מאוד דואגים לי ואני מנסה להיות אחרת, אבל זו עבודה קשה".
מפסיקה לאכול
תחושת הניכור ששרתה עליה, כפי שהיא מתארת את שנות התבגרותה, הובילו כבר בחטיבת הביניים להפרעות אכילה קשות: "לא אכלתי כלום וכמעט ולא שתיתי כלום. הייתי מסתירה את זה מכל הסביבה. התחלתי לרדת במשקל באופן קיצוני. בהתחלה זה היה נחמד: היו מחמיאים לי על המשקל, ו-'וואו איזו יפה וחטובה את', ואז הירידה במשקל החמירה והמחמאות התחלפו בביקורת: 'תראי איך את נראית כמו מקל', 'כמו ניצולת שואה'. זה לא הפריע לי מה שאמרו. בראש שלי הייתי צריכה לעשות את זה, מוכרחה לא לאכול. חייתי על בקבוק מים מינרליים וחצי תפוח. זה היה חזק ממני. וכל הזמן הסתרתי את זה מהסביבה. מלחמה פרטית לא לאכול ומלחמה ציבורית שאף אחד לא יידע. זה כמובן השפיע על ההתנהגות שלי, הפכתי להיות בלתי נסבלת ואפילו חברותיי הקרובות התרחקו ממני. ואז הגיע המסע לפולין בתיכון מוסינזון שם לא אכלתי כלום לאורך כל ימי המסע והתעלפתי. חיברו אותי לאינפוזיה, וזו הייתה הפעם הראשונה שכולם התחילו להבין שאני חולה".
איך הם הגיבו?
"הכריחו אותי ללכת לתזונאית, ולא, הם ימנעו ממני הרבה דברים. וזה לא באמת עזר, כי הייתי הולכת לתזונאית בחוסר שיתוף פעולה מופגן, וזה החמיר, וייעצו ללכת לפסיכולוגית, ואני סירבתי, כי אם יש משהו שאני שונאת זה פסיכולוגים, והייתה גם המלצה לאשפז אותי ב'אינטק' (שם כינוי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר א.א) וכמובן שסירבתי, עד שיום אחד הלכתי לשם והמליצו ישר לאשפז אותי והסכמתי".
זה עזר?
"לא. זה התחלף בהפרעת אכילה אחרת, בולימיה. הייתי 'מפרקת' את המטבח ומקיאה הכול. אבל זה הוריד ממני את הסביבה לפחות, כי חזרתי למשקל תקין וההורים חשבו שזהו 'זה מאחוריהם'. אבל אני כל היום הייתי חושבת איך אני אוכלת הרבה, מעין אובססיה לאכילה לא מוסברת, ומקיאה אחרי זה. הייתי נכנסת ל'סופר לשלוש שעות ופשוט עוברת מדף מדף וסופרת שם קלוריות שאני יודעת שהן יישטפו דקה אחר כך באסלה. תמיד היו עשרות כדורים משלשלים בהישג יד. כמובן שהתנהלות כזו לאורך זמן אי אפשר להעלים, ואמא שלי עלתה על זה ואז התחילה כל הסאגה של שיחות וטיפולים, ו'אינטק' ופסיכולוגים, הכול מחדש.
"אתה יודע איזה סבל זה חרדות ופחד, ודיכאון? אתה יודע מה זה לקום לבוקר, כמו שהמשורר דוד אבידן אמר 'ובוקר לא קם בי'. שאני לא מצליחה לראות אופק, שאני לא חושבת שאני מתאימה לכאן. התחלתי לנסות ולפגוע בעצמי, הייתי לבד ולא יכולתי לצאת מהמעגל האינסופי הזה של האין, של הכלום. ומסביבי החיים ממשיכים, אחותי מתגייסת לצבא ואותי לא מגייסים, אני רואה חברות שנהנות, בני זוג, אתה יודע 'ג'וי והפינס' וזה נראה לי כל כך מוזר 'אושר', שיש מושג כזה בכלל, זה נראה לי יקום מקביל. ניסיתי להתאבד פעמיים, אושפזתי במחלקה סגורה, אבל הכי גרוע זה הפחד שמשתלט על כל הגוף, החרדה הזו המלווית בהרגשה שאני לא שווה כלום".
השנה הכי קשה
גם היום, אחרי שנות סבל נפשי בל יתואר, לא רואים במבט ראשוני על שיר את שעברה. היא מחייכת, מקשיבה, מדברת בכנות מבלי להסתיר דבר, אבל חדי עין יבחינו במבט שני שהעיניים מכניסות את המביט בהן למעין מערה אפלה שזיק של אור קלוש מנסה לפרוץ מהן: "אני חושבת שעדיין יש לי תקווה", היא אומרת ונראה שהיא לא מאמינה למה שיצא לה מהפה הרגע, "השנה של הקורונה, שבסגר הראשון התחיל האשפוז השני שלי והקשה מכולם, הביאה איתה הרבה חרא לכולם וכמובן לי פי שישה, אבל אולי הזמן הזה שעברתי בחודשים הנוראיים האלו, בהם איבדתי כמה מחברותיי שהכרתי ולהן היו הפרעות אכילה והתאבדו, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם. שיש לי בעיה חמורה שהפתרון שלה יבוא רק ממני ולא משום גורם חיצוני.
"אני זו שהתחננתי להתאשפז, אמרתי לפסיכולוגית במחלקה שיקחו ממני את הכדורים כדי שלא אפגע בעצמי. יש לי איזו הבנה שחלחלה עמוק שאני בעצם זועקת לעזרה. ואם אני מבינה את זה אז יש מצב שאני רוצה לחיות. אני רוצה למצוא את המפתח שיוציא אותי מהמרתף שאני נמצאת בו כל כך הרבה שנים. אני נמצאת במצב של 'חכי בינתיים, זה יגיע. למה לגמור הכול עכשיו'".
כמהה לחיים
השינוי עליו מדברת שיר הביא אותה גם לכתוב השבוע פוסט בפייסבוק, לראשונה בחייה, שבו היא חושפת בתמצית את שעברה: "חוויתי קשיים השנה הזו", כתבה שיר בפוסט, "כמו שבחיים לא חשבתי שאשרוד, איבדתי חברות, קברתי את חלקן, איבדתי את הצבא, את החלומות והשאיפות, חוויתי התקפי חרדה נוראיים ובעיקר יותר מכל איבדתי את עצמי. את סיום השנה שעברה ציינתי בבית חולים במחלקה סגורה. מנותקת מכל מה שאני מכירה ועם שאיפות מינימליות של להיות מסוגלת לקום בבוקר ולהילחם...2020 ממש לא הייתה השנה לי, אם להגיד את האמת אני גם לא יודעת להגיד עם 2021 תהיה... אני רק יכולה להאמין, לקוות, להתאמץ ולהמשיך להילחם. אני מקווה שהשנה הזו תהיה שנה של קבלה, של אהבה, של צמיחה, של התפתחות, של שיעורים חדשים, שנה עם יותר כוחות נפשיים, שנה נטולת ריקנות נפשית ללא שם, שנה שאדע מה אני רוצה אבל באמת רוצה. שנה של התמודדות והתחדשות".
"אני חושבת שעברתי שלב קריטי", היא אומרת וחיוך קטן, כן, פורץ מבין שפתיה, "עצם העובדה שאני מתראיינת ופותחת את הלב בפני כולם הוא סוג של הבנה עמוקה שאני רוצה משהו. אני מתחילה להאמין באמת ובתמים שהרצון הזה הוא הרצון לחיות".
