"כתבתי את הספר הזה כדי לא לשכוח, אף שכל מילה היא שריטה כואבת ומדממת. לו יכולתי להלחין מנגינה שתיסע לאחור בזמן עד לרגע שדורון התהווה ברחמי, הייתי מזמזמת אותה מעלות השחר ועד ליל ומערסלת אותה, כפי שערסלתי את דורון בזרועותיי, בשנה הראשונה לחייו. מדי יום אני בוראת מחדש את הקשר בינינו. כותבת את סיפור חייו ומותו. כותבת כדי לזכור".
קראו גם >>>
כך כתבה חנה גרנות מכפר סבא בספרה "חמש דקות איתך" היוצא לאור בימים אלה. בנה דרור שם קץ לחייו בגיל 19 וחצי, באמצע שירותו הצבאי, בעקבות אהבה נכזבת. "במהלך 10 השנים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים קצרים שבהם ניסיתי לפתור את חידת מותו ולהתגבר על הטלטלה הנפשית. הסיפורים נעים במישורים שונים, החל משלבי עיבוד האבל והגעגוע הנוקב, עד לשיקום אישי וצמיחה מחודשת תוך כדי סיוע למשפחות שכולות אחרות להשתקם".
הטרגדיה
דרור נולד לפני 38 שנה בכפר סבא, כבנם הצעיר של חנה (70), מומחית לפיתוח מערכות מידע, ודב (70) מנהל פיתוח עסקי ומנהל איכות, שכבר פרשו לגמלאות. משתי בנותיהם אפרת (44) ועינת (41), זכו לחמישה נכדים. אחת הנכדות דור (15) קרויה על שם דרור ז"ל.
במקביל ללימודיו בבית הספר היסודי "ארן" ובחטיבת שז"ר למד דרור גם במסגרת התוכנית יש"י (ילדים שוחרי ידע) לתלמידים מחוננים. בתיכון "גלילי" בחר ללמוד במגמת המדעים. הוא התגייס לחטיבת גבעתי, הוכשר כלוחם וכמ"כ טירונים. בלילה האחרון של חייו ליווה את חיילי מחלקתו במסע ההשבעה אל הכותל בירושלים. יום למחרת, שם קץ לחייו, שבוע לאחר שחברתו עזבה אותו. "לא היו שום סימנים מוקדמים", אומרת אמו, "באותו בוקר דרור ישב עם אחותו אפרת בבית קפה ושאל אותה כמה זמן צריך לחלוף עד שאפשר לעבור לחברה אחרת. באותו יום הוא קיבל כרטיס אשראי חדש, החליף סרט וידאו, כל ההתנהגות שלו הייתה רגילה ולא רימזה על הצפוי להתרחש".
דרור נקלע למשולש אהבה טראגי. "הייתה לו חברה במשך 8 חודשים, אהבה גדולה, לדבריו זו הייתה האישה שאיתה רצה לבלות את כל חייו", מספרת אמו. "שבוע לפני האסון, החבר הכי טוב שלו אמר לו שגם הוא מאוהב בה ורוצה אותה, ואחרי כן החברה שלו הודיעה לו שהיא עוזבת אותו. שבוע לאחר מכן, בעת שהיה בחופשה בביתו, נסע דרור לביתו של החבר. הוא צלצל אליו מחצר הבית, אמר לו שהכול בגללו ואז ירה בעצמו.
"בפתק שהשאיר בחפציו הוא ביקש שהחבר והחברה לא יבואו להלוויה. אף אחד לא ראה את הפתק והשניים השתתפו בהלוויה. רק כעבור חודשיים, מפקד הבסיס הביא אלינו את החפצים ובתוכם מצאנו פנקס קטן, בו כתב את צוואתו האחרונה: 'שהם לא יבואו להלוויה שלי!' במהלך השנים לא רציתי לשאול אם נוצר אחר כך קשר רומנטי בין החבר והחברה".
מה אסון כזה עושה למשפחה?
"יש משפחות שמתפרקות, אותנו זה גיבש מאוד. יש משפחות שמסתירות את העובדה שהבן שלהם התאבד ומציגות זאת כתאונת נשק. יש משפחות, כמונו, שלא מנסות להסתיר שמדובר בהתאבדות".
ההתמודדות
כל אחד מבני המשפחה הגיב באופן שונה לאסון. "אני רצתי כל יום פעמיים ביום לבית הקברות ובעלי העדיף להישאר בבית. החדר של דרור נשאר באותו מצב שנים רבות. כולל הפוסטרים והכרזות על הקיר. בכל פעם שבעלי והבנות רצו להתחבר אליו הם היו נכנסים לחדר. אני הייתי מגיעה לארון, מסניפה את הריח, לא רציתי לאבד את זה. רק באחרונה היה לי האומץ למסור את רוב הבגדים שלו".
למה רק עכשיו הוצאת את הספר?
"אני משתתפת כבר יותר מעשר שנים בסדנת הכתיבה של המשוררת והסופרת ציפי שחרור. כותבת, מקבלת הערות, מתקנת. כבר לפני חמש-שש שנים היא המליצה לי להוציא ספר, אבל אני לא הייתי בשלה לפרסם. מבחינתי, כל מה שכתבתי היה רק למגירה. בשלב מסוים החלטתי להוציא את הספר ותקופת הקורונה נתנה לי דחיפה. ציפי עודדה אותי, ואחר כך כעורכת הספר עזרה לי ללטש".
עשרים הסיפורים ושני השירים הם פרי יצירתה בעשר השנים האחרונות. רוב הסיפורים עוסקים בדרור, שאותו היא מכנה דורון. "אילו כתבתי את השם של דרור זה היה קשה לי יותר. כתיבה עם שם אחר עזרה לי לא להיכוות באש הזו".
"אין זה ספר הנצחה לדרור", מדגישה חנה. אין בבית פינת הנצחה, רק תמונה שניצבת בסלון. במלאת שנה למותו ערכה המשפחה לזכרו טקס מרגש בבסיס ההדרכה של גבעתי, וגם ערב באשכול פיס בכפר סבא. במלאת חמש שנים הקימה אתר אינטרנט לזכרו, ולפני עשר שנים שיפצה גינת משחקים מוזנחת בסמוך לביתה. "פעם זו הייתה גינת משחקים שדרור נהג לשחק בה כילד, כמו כל ילדינו. ילדים משחקים שם ואני נהנית לראות את זה".
מה עושה הזמן לכאב ולגעגועים?
"ככל שהזמן עובר הכאב משתנה והגעגוע גובר. אולי גידלתי עור עבה יותר, ששומר עליי. בהתחלה חשתי חשופה לחלוטין. אנשים יכלו לראות דרך העור שלי כל מה שהיה בנפשי. כעת נתתי להם להציץ פנימה, עמוק יותר, באמצעות הספר".
וכך היא כתבה: "אני בוראת מחדש את הקשר עם דורון בני. הוא היה בחור עליז ואופטימי והתאבדותו הכתה בנו בתדהמה. ככל שחולף הזמן חידת מותו מתעצמת וטרם פיצחתי אותה, ואולי לעולם לא אצליח... תעלומת לכתו של דורון אינה מרפה ממני. הייאוש שמילא את דורון בימיו האחרונים הותיר בי סימני שאלה רבים.
"איני חדלה לתהות מדוע דורון לא פנה אלינו בבקשה לעזרה בצר לו. השאלה המהדהדת נועצת בחדות את אזמלה בבשרי. רקמנו בינינו מערכת יחסי אמון במשך 19 שנים, אך היא כשלה ברגע המשבר. אני מביטה בעצמי במבט צלול, אך דמותי במראה משפילה עיניה בתבוסתנות...".
את הספר "חמש דקות איתך" בהוצאת "ספרא" אפשר לרכוש באפליקציית עברית או ישירות מהכותבת במייל granot@inter.net.il.
