השבוע עמד בסימן מרד ראשי הערים הגדולות שביקשו לאפשר למנהלי בתי הספר להחזיר את תלמידי כיתות ז'-י' לפעילות בבתי הספר לפחות ליומיים בשבוע בניגוד לעמדת הממשלה וארגוני המורים.
קראו גם >>>
בין מובילי המרד היו ראש עיריית כפר סבא רפי סער, שהחל את המהלך במכתב לשר החינוך יואב גלנט ("אין שום היגיון לפתוח את הקניונים וחדרי הכושר ולהשאיר בבית את תלמידי החטיבות שזקוקים למסגרת בגיל ההתבגרות") וראש עיריית הרצליה משה פדלון שאמר: "קבינט הקורונה מקבל החלטות מבלי להתייעץ איתנו. מספיק עם האגו והבירוקרטיה. אנחנו במצב חירום. אנחנו לא יכולים לחכות עוד".
את התלהבותם של ראשי הערים ציננו ראשי ארגוני המורים שהתנגדו מלכתחילה למהלך. לטענת הסתדרות המורים "יש מעסיק אחד לעובדי ההוראה בישראל והוא משרד החינוך ורק לו נתונה הסמכות להחליט על פתיחה או סגירה של מוסדות החינוך, תוך התייעצות עם משרד הבריאות". יו"ר ארגון המורים רן ארז הכריז: "לראשי הערים אין ידע בתחום הרפואי והאפידמיולוגי, מי שצריך לקבוע בתחום זה הוא אלה רק מומחי משרד הבריאות. אם יקרה אסון ותלמיד או מורה ייפגעו, אני לא רואה איזה אחריות ייקח על עצמו מי מראשי הערים האלה. זהו חוסר אחריות משווע של ראשי הערים אשר החליטו לקחת את החוק לידיים ולגרור את המורים והמנהלים לעבור על החוק". גם במשרד החינוך טענו ש"אף אחד לא מעל החוק".
המנהלים והמורים במלכוד. כידוע, בחטיבות הביניים רובם עובדי משרד החינוך. ואילו בתיכונים רובם מועסקים בידי הרשות המקומית אך כפופים להחלטות משרד החינוך. "כל פעולה חייבת להיות רק באישור הממשלה", הוסיף רן ארז.
"חנוקים ומחוקים"
במהלך השבוע כבר נפרצה החזית האחידה של הרשויות המקומיות וראשי עיריות אשדוד, אשקלון, רחובות ופתח תקווה הודיעו שלא יפרו את ההגבלות. לטענתם, "חוסר התיאום בין הגופים עשוי להביא לתוצאה ההפוכה וליצור בלבול בקרב התלמידים, ההורים וצוותי ההוראה".
בעיריות רמת השרון והוד השרון תמכו במהלך באופן מסויג ("יום פעילות מתוך כוונה לפעול ולהחזיר באופן מלא לאחר החג") וברעננה הוחלט על מתווה שבבסיסו למידת שכבות אלו במרחבי החוץ במשך יומיים בשבוע למשך 4 שעות לכל הפחות; בנוסף כל הצוותים הטיפוליים חוזרים לבית הספר. כמו כן, מושם במתווה דגש על קיום אספות הורים כיתתיות וקו פתוח של שעתיים בשבוע להורים מצד היועצת והמנהלת. המתווה יתחיל מיום שני הקרוב 1.3. גם במרכז השלטון המקומי מנסה לגבש מתווה להחזרת כיתות ז'-י' לבתי הספר כבר ב-1 במרץ, במקום ב-8 במרץ, כפי שהחליטה הממשלה.
"אם הרשות המקומית יכולה להחזיר את התלמידים ללמידה בצורה מסודרת אנחנו תומכים בכך בערים ירוקות וצהובות", אמר יו"ר הנהגת ההורים הארצית מירון שיף מהוד השרון.
הנהגת ההורים הארצית עתרה לבית המשפט העליון בדרישה להורות על הפעלה מיידית של מוסדות החינוך בלימודים פרונטאליים עבור תלמידי ז'- י'. "ההחלטה התקבלה שלא על סמך מסד עובדתי ראוי, בשרירותיות, ללא שקילת מלוא העובדות, בחוסר סבירות, ותוך פגיעה חמורה ולא מידתית בזכויות יסוד".
בחמישי שעבר יזמו ההורים את השבתת הלימודים בזום ליום אחד. וביום שלישי השבוע נערכו בקניונים בכמה רשויות מקומיות, ובהן רעננה והוד השרון, הפגנות מחאה שארגנו הנהגות ההורים תחת הסיסמה "ילדים לפני קניונים". לדברי זיו עומר, יו"ר הנהגת ההורים בהרצליה, "צריכים לזכור שנערות ונערים בגילאים אלו מבינים את משמעות המסכות והריחוק החברתי, ומקפידים על כך הקפדה יתרה בעת השהות בביה"ס, דבר שלא ניתן לאכוף בעת טיולים לקניון".
בין התלמידים שהפגינו בקניון רננים ישי לבנטל, תלמיד כיתה ח' בחטיבת רמון ברעננה, שאמר: "אנחנו שנה בבית! מרגישים חנוקים ומחוקים ושלאף אחד למעלה לא אכפת ממה שקורה לנו ולמורים שלנו. עכשיו כשאחרים חוזרים ואותנו שוב תוקעים בבית זו אפליה ומתסכל ממש. איך הם לא מבינים את זה?
"פגעו בנו וממשיכים לפגוע. זאת לא שנה רגילה וקשה לנו להתמודד עם כמויות חומר לימודי, ומה עם חיי החברה שלנו? זה כאילו לא מעניין אף אחד.
"יש הבדל ענק בין לימוד פיזי בבית הספר, עם קשר אישי עם המורים שלנו והחברים לבין למידה בזום ומצלמה שחושבים שהיא תחליף. היא ממש אבל ממש לא. אחרי שנה בתוך הזום הזה יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות ולמה שאפשר לצפות מאיתנו ומהמורים שלנו. נגמרנו. זה הכול על גבנו ומרגיש שהופכים אותנו לזומבים. אנו ממש מקווים שהשביתה שההורים שלנו עושים ובצדק, תשנה משהו למישהו שם במשרד החינוך כי די".
קולו של אבא: "הם לא רובוטים"
עו"ד בנג'י לבנטל, יו"ר הנהגת הורים בחטיבת רימון ברעננה מרים דגל אדום: "אפילו התלמידים החזקים כבר נשברים"
כאבא לארבעה ילדים וכיו"ר הנהגת ההורים של חטיבת הביניים רימון ברעננה הרמתי דגל אדום ואמרתי די! תפתחו את העיניים - עצרו!
הקונספציה של משרד החינוך והבריאות ש"לימודי זום" לשכבות ז'-י' זה משהו שיכול להימשך הלאה כאילו זה פתרון "טוב" או "הרע במיעוטו" וכאילו ניתן להמשיך לקיים "שגרה פדגוגית" ככה - זו קונספציה כושלת לחלוטין שפוגעת קשה בתלמידים ובילדים של כולנו וגם בצוותי ההוראה.
עד עכשיו עוד סחבנו עוד חודש עוד סגר עוד זום בשאיפה לראות את הקצה, אז עכשיו כבר לא. אי אפשר "לזרום" עם זה יותר. כאשר אנחנו רואים בחיים עצמם, שאפילו המצטיינים והעמידים שבין התלמידים/ות נשברים, וכלשונם עם דמעות בעיניים הם מרגישים מחוקים וגמורים, כאן חייבים לעצור.
הילדים שלנו אינם רובוטים ולא משחק שאפשר לשחק בו - כבר שנה!! - באופן שרירותי ואטום לנזק שנגרם להם ולמורים שלהם - סתם ככה כי אפשר או כי זה ה"פתרון הקל" של משרדי החינוך והבריאות.
מה שצריך לעשות זה ברור: להוריד לחץ פדגוגי של משרד החינוך. להפסיק לנסות להכניס לשנה ארורה כזו מה שהיו מלמדים בשנה רגילה.
להתמקד בשיח רגשי וחברתי. לתת מתווה א-סינכרוני שמעודד למידה בקבוצות קטנות מחוץ לביה"ס ולמקסם את הימים שבהם אפשר בלמידה בחוץ בקפסולות בפארקים.
לצאת מהקונספציה של פדגוגיה של שנות ה-70, ולתת לצוותי ביה"ס להתאים את הלמידה בהתאמה למה שהם מבינים בשטח.
"נמאס לי"
שירה, תלמידת כיתה ז', בית הספר הדמוקרטי בהוד השרון מתגעגעת לבית הספר וכותבת על תחושת הבדידות וחוסר המעש
מה קורה עכשיו? באיזה מצב אני? מה אני לומדת? למי לפנות כשצריך עזרה במשהו? כל כך הרבה שאלות ולא לכולן יש תשובות. כל כך הרבה רעיונות לדברים אבל תמיד בא משהו אחר ועד שמתחילים אז יש עוד רעיון ואז עוזבים את הרעיון הקודם וככה זה ממשיך עד שלא עושים כלום.
היי, אני שירה, תלמידה בכיתה ז', כשאני בזום ואני מרגישה שכולם מסתכלים עליי ואסור לי לעשות משהו אחד לא נכון, אולי אני פשוט אסגור את המצלמה? אבל אז המורים יאמרו לי 'תפתחי את המצלמה זה לא נעים לדבר למסך שחור'. אני מסכימה לא נעים לדבר למסך שחור, אבל אם אני אפתח אני לא ארגיש בנוח מכל בחינה שהיא ואם ישאלו אותי אחרי זה למה אני לא פותחת את המצלמה מה אני אגיד? אני לא מרגישה בנוח? אבל גם את זה לא נעים לי להגיד.
נמאס לי שחברות שלי נפגשות ואני רוצה גם להיפגש איתן אבל אי אפשר, כי יש מספר מסוים של ילדים שיכולים להיפגש ואז אני מרגישה שהן לא רוצות שאני אהיה שם. כמובן שיש גם דברים טובים, אנחנו לומדים להתאפק יותר, אנחנו מפתחים את היצירתיות שלנו וחושבים על דברים שאנחנו רוצים: לעשות, ללמוד ולפתח. אבל בכל זאת זה תמיד מגיע, השעמום והבדידות.
אני מחכה לחזור לבית הספר, ללמוד ביחד עם החברים, גם אם זה אומר להיות עם מסכה כל היום. אני רוצה לדבר עם המורה ועם החברים שלי בלי שכל רגע משהו ייתקע, בלי ששיעור יתבטל כי לי או למורה שלי אין אינטרנט. אני רוצה ללמוד בשיעור שבו אצליח להבין מה המורה רוצה ממני בלי לצאת מתוסכלת שלא הבנתי ואין מי שיסביר לי. אני רוצה לחזור לשיעור האמיתי, שממנו אני יוצאת עם הרגשה שאני טובה יותר ויש לי יותר ידע ממה שהיה לי קודם.
