"ידעתי שאני אוהבת נשים אבל רציתי להיות כמו כולם. הייתה התנגשות בין מי שאני, המהות שלי, לבין כל מי שחשוב לי וזה לא היה מקובל עליו. לאימא שלי לא התאים שיש לה בת לסבית, זה הביך אותה, בייש אותה, ורציתי שהיא תקבל אותי. רציתי להיות שייכת למשפחה, לחֶברָה בקיבוץ שגדלתי בו. ידעתי שאם אהיה שונה לא יקבלו אותי ואם אהיה כמו כולם אהיה שייכת יותר. ולכן הלכתי הרבה פעמים נגד הלב שלי".
לימור תמיר (56), שהתמודדה לאורך שנים רבות עם הקונפליקט הזה, אף שיצאה מהארון כבר בגיל 17, חולקת את נפתוליה וחוויותיה בספרה "לס-ביט", שיצא בימים אלה לאור.
כיום היא חיה עם בת זוגה עדי פֶלְד (43) ובתם יובל (6) בהרצליה פיתוח. לא הרחק מביתן מתגוררת אמה ג'ודי (80). הוריה של לימור התגרשו כשהייתה בת חמש והיא עברה להתגורר בקיבוץ חולדה. "סילביה, המטפלת בבית הילדים, היא דמות האימא שאני חולמת שתהיה לי", היא כותבת בספר, "אני מתאהבת בדמותה תוך דקות ספורות. היא יפה וקולה הנעים מרפד את החלל שפעור בתוכי... נורית פלג היא המורה שלי להתעמלות, אוהבת אותה ואוהבת ספורט... ביומן שלי אני מוצאת מפלט לכל סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. בעיקר כותבת על שלוש גיבורות הילדות שלי, סילביה, נורית וכוכבה, מציירת לבבות וחולמת בהקיץ. מרגישה בתוכי שזה חריג כך לאהוב את המטפלת או המורה, אבל לא יכולה אחרת".
קראו גם:
כך מתחילות להן גם התאהבויות קטנות של גיל ההתבגרות. "מתאהבת נואשות באיימי, המצילה שבבריכה. אין ספק שהמשיכה שלי אליה מותחת קו בתוכי ומרוקנת ממשמעות את הסיפורים שיש לי עם בנים. זו הפעם הראשונה שאני מבינה שיש הבדל ביני לבין שאר הבנות בכיתה".
הקונפליקט
בגיל 17, אחרי שבמשך שנתיים התאהבה בנשים, היא קיימה יחסים לראשונה עם בן. "הוא כל הזמן אמר לי: 'את לסבית, את לסבית', מה שלפני 40 שנה נשמע כמו קללה. שכבתי איתו כאילו כדי להוכיח לי ולהוכיח לו שאני לא לסבית. הקונפליקט שנפער מאותו יום בנפשי נמשך שנים רבות מדי. פחדתי מאוד מהתגובה של אמא שלי. חששתי שהיא תתפוצץ עליי כמו כור אטומי".
"צריך לתת להורים זמן לעכל, להכיל את הכאב שלהם, להבין אותו, להגיד 'אני מבינה את הכאב שלכם, אבל גם אני עוברת משהו'. מצד שני לא להסכים לספוג פגיעה. אם ההורים מגלים עוינות צריך להתרחק מהם"
ואכן, לאחר שסיפרה לאמא שלה - תגובתה של האם הייתה כה קשה ולימור החליטה לעבור לגור בירושלים, שם השתלבה בקהילה הלסבית. במשך חמש שנים ניהלה שורה של מערכות יחסים עם נשים, והשתתפה במצעדים ובהפגנות של גייז. "ועדיין שום אהבה לא הייתה מספיק גדולה כדי לשכנע אותי שזה באמת זה. בסופו של דבר, זה היה חוסר קבלה עצמית וחוסר אהבה עצמית", היא מסבירה. "מה שהרבה אנשים לא מבינים כמה קשה לגייז לקבל את עצמם. אף פעם לא הייתי עם נשים כי לא אהבתי גברים. תמיד אומרים: עברה טראומה עם בחור אז היא עם נשים. הרי יכולתי לשכב איתם. אני פשוט אהבתי נשים ולא היה לי מקום לגברים".
מעולם לא היית פעילה בקרב הקהילה הגאה?
"תמיד הלכתי למצעדים, ולהפגנות, אבל לא לקחתי על עצמי תפקידים חברתיים כי זה להצהיר שאני לסבית ואת זה לא הצלחתי להגיד".
אחרי כמה שנים החליטה שהיא חוזרת להיות סטרייטית. "הרגשתי צורך להיות שייכת למשפחה, למסגרת. השכל שלי אמר לי שאני צריכה להתנהג כמו שכולם מתנהגים". היא ניהלה מערכות יחסים עם גברים, התחתנה והתגרשה אחרי שנה וחצי. "ואז התאהבתי בנשים סטרייטיות, זה שמר עליי לא לממש יחסים לסביים מלאים". אחת מהן זמרת מפורסמת והשנייה שחקנית תיאטרון. "אהבה אפלטונית. המשכתי להתאהב בנשים וכדי להימנע מהתיוג כלסבית לא מימשת את מערכות היחסים".
מה תגידי לנערה צעירה ומבולבלת שנמצאת היום באותה סיטואציה?
"אל תסתבכי עם ההגדרה אם את סטרייטית או לסבית. קודם תביני מי את כבן אדם. בדקי איך את מרגישה הכי אותנטית, איך את הכי אוהבת את עצמך, ואם זה ליד אישה אז תהיי שם. נסי להבין את המושג אהבה ללא תנאי. אל תעצרי את ההתנסות, ואל תוותרי על הדרך. הייתי מעצימה אותה שתראה את מה שיש בה ולא מה שאין בה".
ומה תמליצי לה באשר לקשר עם המשפחה?
"צריך לתת להורים זמן לעכל, להכיל את הכאב שלהם, להגיד 'אני מבינה את הכאב שלכם, אבל גם אני עוברת משהו'. מצד שני לא להסכים לספוג פגיעה. אם ההורים מגלים עוינות צריך להתרחק מהם, לצאת מאזור האש, לא לשתף פעולה עם אטימות ופטריארכליוּת. כשאת יוצאת מהארון את נותנת להורייך ההזדמנות להתפתחות רגשית, כי רק באהבה ללא תנאי אפשר לפתח קשר. אמא שלי, למשל, עשתה דרך מדהימה בעקבותיי".
תסבירי?
"בגיל 30 שנאתי את אמא שלי שאמרה לי 'לא מתאים לי מי שאת ואיך שאת, לכי לדרכך'. במהלך השנים הבנתי שאמא שלי הייתה חדר הכושר של האישיות שלי. מעולם לא הייתי מגיעה לרמות כתיבה וכריזמה אם היא לא היית אומרת לי כל החיים: 'את לא'. מרוב שהיא אמרה לי זה הוציא אותי למסע חיים ואני רק יכולה להודות לה שהסכימה לשחק את התפקיד הזה ולי שלקחתי את האתגר בשתי ידיים".
משפחה משלה
בגיל 40 היא פגשה את עדי פלד, כיום מרצה לפסיכולוגיה חיובית בבינתחומי הרצליה. "אני נמשכת לעדי בגלל יופייה הפנימי שניבט בתווי פניה. היא משדרת שקט, ביטחון עצמי והסכמה עם בחירותיה. 15 שנה אחרי, אנו צועדות יד ביד לכיוון הגן עם יובל, הבת שלנו בת החמש, ששואלת: 'אימא, נכון שאת ואני ואימא עדי זה משולש?', ואני עונה: 'נכון אהובה, שלוש זה משולש', והיא אומרת: 'אז אימא, תדעי שמשולש זה הכוח הכי חזק בטבע'".
שנתיים אחרי שהכירה את עדי חלתה לימור בטרשת נפוצה, ונכנסה לתקופת החלמה פיזית ורגשית. "בן אדם יוצר את המחלה באופן לא מודע, ומחולל את ההבראה באופן מודע תוך שיפור מערכת היחסים עם עצמו". כיום היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית.
החלטת להביא ילדה לעולם בגיל מבוגר.
"יובל הגיעה כשהייתי מוכנה לכך. לא הייתי יכולה לעשות זאת בגיל 38, כיוון שעדיין חייתי בביטול עצמי. היום יש לה אמא שעפה על עצמה. עד שלא נתתי אהבה ללא תנאי לעצמי לא יכולתי להעביר את זה למישהו אחר. עדי, לעומתי, תמיד הייתה שלמה עם עצמה, היא קיבלה גיבוי בבית ומעולם לא היו לה קונפליקטים עם מה שהיא, היא עברה מסע שונה ממני".
איך יובל מקבלת את המצב?
"היא מרגישה ייחודית וגאה בייחודיות שלה. כשאומרים לה: 'אין לך אבא' היא משיבה: 'אבל יש לי שתי אימהות'. בגיל 3 וחצי היא אמרה ביום המשפחה שהיא בחיים לא תחליף אותן". ספרה של לימור תמיר "לס-ביט", מופץ החל מהשבוע בחנויות, וגם באתר שלה - Limortamir.com. הוא כבר תורגם לאנגלית ובקרוב יימכר באמזון.
המשפט האחרון מוקדש לאמה. "תודה לך, אימא שלי, שבלעדייך לא היה לי סיפור כל כך טוב לְסַפֵּר".
