"היום היה יום מבורך בחדר הלידה, עברנו עשר לידות וזה אושר גדול", העייפות בסיום המשמרת לא ניכר על פניה של מיכל פרס, המיילדת הראשית בבית חולים מאיר, במהלך השיחה שניהלנו איתה לרגל יום המיילדת הבינלאומי שחל לאחרונה.
קראו גם >>>
פרס בת ה-55 היא גם המיילדת היחידה בישראל שהקימה מערך יולדות בצה"ל ועד היום, כמילואימניקית גאה, היא טסה לאזורים מוכי אסונות לסייע ליולדות ברחבי העולם. הסיפורים וגם הטרגדיות שנתקלה בהן, מכאן ומשם, מעוררי רגש והתפעלות: "לקחת חלק בנס הבריאה זו זכות גדולה".
להציל חיים
לחדר הלידה הגיעה מיכל פרס, אם לשלוש בנות, בעקבות חוויה קשה: "הייתי בכלל עתודאית כשהתגייסתי לצה"ל", היא מספרת, "עולם הלידות היה רחוק ממני, התעסקתי בסיעוד והוסמכתי כאחות מיד עם כניסתי לשירות הצבאי. ככה התנהלתי במשך כ-13 שנה בחיל הרפואה הצה"לי. בינתיים כמובן שנישאתי והבאתי לעולם שלוש בנות מקסימות, אלא שבלידה האחרונה שלי, לא משנה באיזה בית חולים, אבל לא כאן ב'מאיר' עברתי חוויה מאוד קשה עם המיילדת. עבורי זו הייתה טראומה מאוד גדולה, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני יכולה לשנות את המצב, אולי אני יכולה לתת אור לחוויה כזו שאף יולדת לא תחווה את אותו הדבר כמו שחוויתי, זה נשמע ילדותי אידיאליסטי אפילו, אבל אני הכי לא, אני די רציונלית, אז בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי עברתי הסבה".
איזו הזדמנות זו הייתה?
"כשחגגו לי בבסיס 34 שנה, והמפקד שלי העריך את הצוות שלנו וביקש לצ'פר אותי ושאל 'מה החלום שלך וננסה להגשים אותו'. אמרתי לו 'שלח אותי לקורס מיילדות ותן לי להקים מערך של מיילדות בצה"ל".
למה צריך מיילדות בצה"ל?
"שאלה טובה (צוחקת) אבל כחלק ממערך הרפואה הצה"לי היוצא למשלחות סיוע והצלה במקרי אסון בחו"ל מוכרחים גם מיילדות. ורציתי שיהיה מערך כזה שאותו אני אכשיר. לשמחתי, הוא קיים עד היום וגם כמילואימניקית אני שותפה פעילה בו".
שזה אומר?
"ב-2014 יצאתי למשלחת ההצלה לפיליפינים לאחר הטייפון שפקד אותה ושנתיים לאחר מכן לנפאל, לאחר אסון רעידת האדמה. משלחות חילוץ שיוצאות מהארץ לאזורי אסון מוצאות עצמן בטריטוריה לא מוכרת, עם שפה לא מובנת, כאשר עולמם של תושבי האזור חרב, ללא תשתיות מקומיות ועם צורך לתת מענה לאנשים ברגעים הקשים של חייהם ובדרמות רפואיות קורעות לב. נשים שנאלצות ללדת תוך כדי קריסה של העולם סביבן, הריוניות שעד כה לא זכו לליווי רפואי הולם, מגיעות אלינו עם עובר במצוקה, שמחייב התערבות מידית של הצוות הרפואי.
"בפיליפינים ביקשה מאתנו אשת צוות של אחד מבתי החולים המקומיים לעשות לה אולטרסאונד מכיוון שמעולם לא ראתה את התינוקת שלה. מצאנו שהתינוקת שברחמה קטנה משמעותית לגילה ושהדרך היחידה להציל אותה היה ליילד אותה מידית. מצבה של התינוקת היה קריטי ולאחר הלידה הצלחנו לייצבה ולהציל את חייה. עד היום אני בקשר עם ההורים שלה התינוקת שהיום כבר ילדה. אני לא אשכח שתי סיטואציות במקרה הזה. איך האמא של היולדת פשוט הייתה נשכבת ליד הבת שלה כל הזמן, ובלילה הייתה ישנה מתחת למיטה שלה, רק כדי לא לעזוב אותה. והסיטואציה השנייה, זה המפגש בין היולדת לבתה התינוקת, לא נשארה שם עין יבשה אחת.
"שנתיים לאחר מכן הייתי בנפאל שם הגיעה אישה עם רעלת ההיריון הכי קשה שראיתי. שלושה שבועות היא לא חשה בטוב אך בגלל האסון לא הצליחה להגיע ולהיבדק. אם הייתה מחכה עוד קצת, לא היא ולא תינוקה היו שורדים. תוך שעות היא התדרדרה לנו מול העיניים. הצלחנו ליילד אותה ולהציל את חייה ואת התינוק. כשזה קורה את מבינה למה עשיתי את הבחירה הטובה ביותר בקריירה להיות מיילדת".
רגעי הבכי
כבר 19 שנה שמיכל פרס היא מיילדת, והיא ראתה הכול. בעיקר ג'וי והפינס, אבל גם טרגדיות שקשה להכיל: "לצערי ראיתי כמה טרגדיות במסגרת מאות ואלפי הלידות עד היום, שכמובן רובן המכריע עוברות באופן חלק. אף פעם לא מתרגלים לזה. אני לא מכירה מיילדת אחת שצריכה לבשר לאמא שהתינוק שהיא נשאה ברחמה לא שרד, מה שנקרא בז'רגון שלנו 'לידה שקטה', שהיא לא בוכה יחד איתה. זה קורע לב. ויש לצערנו גם אסונות כבדים יותר שבהן גם האמא לא שורדת".
את נכחת במקרים כאלו?
"לצערי הרב פעמיים, אי אפשר לשכוח דבר כזה וזה נחרת לך בלב. אני תמיד אומרת שחדר לידה הוא גם המקום השמח ביותר ועלול להיות גם המקום העצוב ביותר. כשאשה צעירה לא שורדת את הלידה זה שובר את כולם, את הצוות הרפואי, את כל בית החולים שמתגייס בזמן קריטי כזה. איך מתמודדים עם דבר כזה? אני למשל בוכה, נוטה הצידה ופשוט ממררת בבכי, והרבה פעמים זה מנקה אותך, אבל העננה הזו מלווה אותך חודשים אחר כך, והצלקת תמיד נשארת. אבל למה לדבר על מקרים כאלו, חסר מקרים משמחים. הרי כל לידה היא למעשה לקחת חלק בנס הבריאה, ועבורי זו זכות גדולה שאני במקצוע הזה".
עדיין את מתרגשת מלידות?
"כל הזמן, אבל מרגש אותי במיוחד הן לידות ראשונות והמהפך הפתאומי הזה שאת רואה אותו מתחולל מול העיניים שלך, איך אישה הופכת לאמא. זה מדהים. האישה מגיעה ומתחילה באופן טבעי לחשוב על עצמה, וכאן לא נוח לה והחלון לא בזווית הנכונה והאור חזק מדי, וכל מיני דרישות שנראות קטנוניות, ופתאום היא יולדת ואת רואה אותה משתנה בשנייה, וכל מה שחשוב לה עכשיו זה לא הנוחות שלה אלא התינוק שלה. היא עכשיו אמא, והיא תהיה מוכנה לעשות עבורו אפילו את הדברים הכי קשים והכי לא נוחים שקודם אפילו הכרית הפריעה לה. המהפך הזה תמיד מרגש אותי".
"כל אחת השראה בפני עצמה"
פרס לא לבד כמובן יחד איתה יש מיילדות נוספות ושלוש מהן, מעוררות השראה בפני עצמן, מספרות על המקרים שהן זוכרות במיוחד והטיפים שלהן ליולדות.
טובה גווילי, זוכרת שעוד כנערה הייתה מוקסמת מנשים בהריון. טובה, מיילדת כמעט 27 מעבירה קורסי הכנה ללידה, עושה רפלקסולוגיה לנשים בהריון וכמובן מיילדת. "כל מפגש עם יולדת הוא מיוחד", היא מספרת. "ההיריון הוא מקום מפגש של גוף ונפש. ההיריון והלידה הם גם תהליכים פיזיים וגם רגשיים והם מעלים אצל נשים רבות המון רגשות ושאלות לגבי אימהות, זיכרונות וחוויות ילדות ולפעמים גם טראומות מן העבר. תשאל כל אישה - נשים לעולם לא ישכחו את הלידה שלהן אלו חוויות משנות חיים. אני מאוד אוהבת את המקום הזה של המפגש בין גוף לנפש ומתחברת אליו". טובה, יילדה כ-10 אלף תינוקות במהלך השנים, והיא רואה חשיבות רבה בהכנה מעמיקה לקראת הלידה כדי לקבל כלים להתמודדות עם הרגע המיוחד הזה. "ברור שכולנו רוצות לידה קלה. לחלק חשוב שהלידה תהיה טבעית, לחלק חשוב לקבל אפידורל, אבל בסופו של דבר מה שנותר לנו מחוויית הלידה זה התקשורת הטובה ביני לבין עצמי כיולדת. בהגעה לחדר הלידה. חשוב שהיולדת לא תחשוש לדבר ולבקש, גם אם מדובר בדברים קטנים. את לא מציקה, ולא מפריעה, אין דבר חשוב ולא חשוב".
דבורה שלומוביץ, הגשימה את חלומה להיות מיילדת לפני 5 שנים. "יש תחושת אחריות מאוד גדולה - להיכנס לאינטראקציה בין 2 פרטנרים באחד הרגעים הכי חשובים שלהם. אני גרה בכפר סבא והרבה פעמים זוגות שיילדתי ניגשים אליי בקניון, בגני שעשועים ובסופר בהרבה התרגשות, והרגעים האלה משמחים אותי ומגבירים את ההבנה שהייתי משמעותית עבורם. אני מתנדבת בפרויקט 'סירי לידה' בו מכינים אוכל ליולדות במשך חודש לאחר הלידה. באחת הפעמים שהגעתי עם אוכל ליולדת בעלה פתח את הדלת ומיד זיהה שאני הייתי המיילדת של אשתו, זה היה מאוד מצחיק ומרגש.
"לפעמים יולדות מגיעות לחדר הלידה עם חוויות קודמות, אם זה לידה קודמת לא פשוטה ואם זה משהו אישי אחר שמשפיע. למשל יולדת שאיבדה את אימה זמן קצר לפני הלידה והיא מאוד חסרה לה, וחשוב להבין כדי שנוכל להיות שם בשבילה. לפעמים צריך להחזיר ליולדת את הביטחון ביכולת שלה ללדת ולהגדיל את תחושת השליטה שלה בלידה, גם אם הלידה אינה פשוטה.
אומיימה סלאמה, מיילדת מזה 7 שנים. היא בדואית שגדלה בנהריה וכיום מיילדת בבית חולים מאיר, אישה מיוחדת שבין השאר ניהלה במשך שנתיים חדר לידה באפריקה, בגינאה המשוונית. מגיל 17 חלמה להיות מיילדת כאשר לא נתנו לה להצטרף ללידה של אימה כאשר זו נזקקה לה וידעה: "כך החל המסע שלי לתחום המיילדות שהוא בתוך עורקיי, בשבילי להגיע לחדר לידה זה לא להגיע לעבודה אלא להגיע למקום שהוא בית עבורי, שהוא חלק מהנפש שלי", היא מספרת.
"לא מזמן הגעתי ליולדת בתחילת המשמרת שאמרה שהיא כל כך מותשת מהצירים וכבר היתה בטוחה שתסיים את הלידה בקיסרי. ישבתי לידה ואמרתי לה – אני מאמינה בך, בואי תתני לי צ'אנס וניתן לזה עוד ניסיון. הבטחתי לה שאני לא הולכת הביתה עד שהיא יולדת וכך היה. זה היי מטורף. כאשר מגיעה אישה עם איזה שהוא מחסום רגשי, הלידה לא תתקדם והתפקיד שלי כמיילדת לסייע לה להוריד את המחסום ולהראות לה את האור בקצה המנהרה.
