רבים מאיתנו יודעים בדידות מהי, אבל רק חלקנו מודעים ליכולתה לפצוע את הנפש ולהשאיר צלקות לאורך שנים. מעטים עוד יותר מודעים לצורה שבה היא באה לידי ביטוי בקרב ילדים. בספרו "סיפורו של נוירון", מבקש ישראל נחום (45), אב לשניים מהוד השרון, לפנות לילדים הסובלים מבדידות. בתוך מציאות קשה, שבה מספר הילדים הפוגעים בעצמם הולך ועולה, מבקש ישראל להראות שיש דרך אחרת.
ישראל נחום. "לנצל את כוח הקבוצה"ישראל נחום. "לנצל את כוח הקבוצה"
ישראל נחום. "לנצל את כוח הקבוצה"
(צילום: אסף פרידמן)
מילותיו של ספרו טבולות בשנות ילדותו המורכבות ולא פחות מכך – משקפות את המציאות שבה הוא פוגש מדי יום. ישראל עובד כאח אחראי בבית חולים לבריאות הנפש. במסגרת עבודתו הוא רואה מדי יום ילדים המתמודדים עם משברים נפשיים. רבים מהם עושים זאת בשל רגשי בדידות קשים. את הבדידות הוא חווה גם על עצמו: "כשהייתי בן ארבע התחלתי לגמגם. חשבתי שמשהו בי התקלקל. ילדים כבר לא כל כך רצו שאני אהיה בסביבה, צחקו עליי וחיקו אותי. הרבה פעמים רציתי להיעלם מהעולם", הוא אומר.
בתוך הקושי הגדול, הבין נחום כבר בגיל צעיר שהילד המגמגם נדרש להילחם על מקומו. "הייתי צריך להתאמץ על כל דבר בחיים, להוכיח שאני שווה ושאני בדיוק כמוהם".
"בזמננו", אומר נחום, הבדידות רק הולכת ומחמירה: "זה צף בתקופה של הקורונה, אבל זה בעיקר צף בעידן של הטכנולוגיה". הרעיון לסיפור עלה בראשו כשקרא מחקר על ילדים: "עשו מחקר וגילו שילדים מגיעים למצבי דאון ומצבי אובדניים בגילאים שהולכים וקטנים".
בחן וברגש, פונה נחום לילדים שחשים בדידות: "אני מציע בספר להשתמש בקשר פיזי, כי היום הקשרים הם באקס בוקס, בוואטסאפ, בקבוצות. קשר פיזי זה משהו שמפתח אמפטיה בילדים".
את הבדידות, שהרבה פעמים סמויה מהעין ולכן כואבת אף יותר, מבקש נחום להכניס לשיח שבין הורה לילדו: "עניין הבדידות עובר הרבה פעמים מתחת לרדאר של ההורים, כי ילדים מתביישים, הם לא משתפים. יש קטעים מסוימים שהילד לא יספר. הספר פותח שיח בין ההורה לילד ברמה כזאת שההורה מספר את הסיפור ואז יכול לשאול 'תגיד, היית עד לחוויה כזאת? אתה מכיר? אולי חבר סיפר לך על משהו כזה שהוא הרגיש?'".
על אף שהספר מותאם לילדים בני ארבע עד עשר בטוח נחום כי כל מבוגר ימצא את עצמו בתוכו: "בכל מבוגר יש את הילד שיודע בדידות מהי. ככל שאני מפרסם את זה יותר, אני מגלה שיש כל כך הרבה אנשים שחוו בדידות והיו שם, וצריך להציף את זה".
שמו של הספר, שבמרכזו ניצב ילד הקרוי נוי רון, מבוסס על תהליכים המתרחשים בתוכנו: " כשבן אדם עובר אירוע מוחי, קבוצת נוירונים בגוף שלו נפגעת. ואז מה קורה? יש נוירונים אחרים שבאים לעזרה ומנסים לקחת עליהם את הצד של הנוירונים החולים. קחו את הדבר הזה ושימו אותו אצל ילדים. איך ילד חזק יכול לעזור לילד חזק. איך לשתף אותו, לנצל את הכוח של הקבוצה".