"אני לא אשכח את הרגע הזה, הרגע המאושר בחיי, שבו ישבתי בבית מול הטלוויזיה יחד עם בעלי ואני קולטת שאני יכולה לראות צבעים כמו שצריך, לקרוא כתוביות בלי משקפיים, בלי עזרים, בלי כלום. נתתי צעקה אדירה, בעלי נבהל, אמרתי 'יו, אני רואה, חזרתי לראות, חזרתי לחיים'". דבר לא הכין את שולי זוהר בת ה־67 מקיבוץ ניר אליהו לבשורה המרה, כי לקות הראייה ממנה היא סובלת בשנים האחרונות תביא אותה בקרוב לעיוורון מוחלט, אבל ההלם התחלף די מהר בחשיבה חיובית ואופטימיות נצחית: "ואז אירעו לי ניסים בזה אחר זה שגרמו, בשילוב עם מאמץ עילאי של צוות בית החולים מאיר בכפר סבא, להחזיר לי את הראייה, ובעצם להשיב לי את האפשרות לראות באיזה עולם יפה אנחנו חיים".
החושך שאיים על הכל
קשה שלא לחבב את שולי זוהר, פצצת אנרגיה וצחוק מתגלגל, כיאה לארגנטינאית אסלית מלאת קופצניות חיננית. היא נולדה בבואנוס איירס והגיעה ארצה עם עליית הנוער בתחילת שנות ה־70 כשהיא בת 15 ("בלי לדעת מילה בעברית"). אחרי שלוש שנים בקיבוץ רשפים נסעה לחו"ל וחזרה בגיל 20 להתגייס לצבא: "כמה שעות אחרי שחזרתי ארצה כבר הייתי במסיבת ריקודים בקיבוץ הזורע, שם הכרתי את בעלי ואהובי, שהיה אז בן 26". האהבה בין השניים ניצתה מיידית והחתונה לא איחרה לבוא ("מה לעשות, חתיך מרוקאי גבוה"), מה שמנע ממנה את גיוסה.
הזוג הצעיר, אבי ושולי, עבר להתגורר בקיבוץ ניר אליהו והחל לנהל חיים "מאוד מאושרים, עד היום אגב", היא מדגישה. הם הביאו לעולם ארבעה ילדים, מהם נולדו 13 נכדים, ושמחת החיים הבואנוס איירסית שלטה בכל חדר מחדרי הבית השקט בסמוך לשדות המוריקים של הקיבוץ. "הכל התנהל מצוין, יש עליות ומורדות תמיד, גם בחיי הנישואים, גם בגידול ילדים, גם בעבודה", היא אומרת השבוע דקות אחרי שיצאה מטופחת מהמספרה, ישובה בגינתה עם חיוך מרוח על שפתותיה כששקיעת השמש מזנבת בגבה, "אבל כשתמיד מסתכלים על חצי הכוס המלאה, ולי אין מושג על חצי כוס ריקה בכלל, אז שמחים, צוחקים, חושבים טוב ונהיה טוב. רק כך אפשר לצלוח כל משבר קטן כמו גדול".
עם החיים המאושרים הללו, הלקוחים מסיפורי כפרים בריטיים קסומים, יחול אצל שולי זוהר המפנה הגדול והחשוך שיאיים על הכל.
"הגואל הפרטי שלי"
"אני מגיל שבע מרכיבה משקפיים", מספרת זוהר, "הייתה לי בעיה של ראייה מרחוק, לא משהו חריג, ובמהלך עשרות השנים לא היה שינוי משמעותי במצב. כמו בהרבה דברים בחיים, שמגיעים בתהליכים שלא מכינים אותך מראש למכת פתע, התחלתי להרגיש לפני כחמש שנים שהראייה שלי היא לא כמו פעם. בהתחלה לא נותנים לזה משמעות, 'גם הגיל עושה את שלו' חשבתי, אבל מיום ליום ראיתי איך אני נכנסת לטשטוש ראייה, בהתחלה מרחוק, אחר כך גם מקרוב, הכל מעורפל, אני מתחילה לאסוני לא לזהות אנשים ממרחק, ובכל פעם הראייה יורדת יותר".
מה עשית?
"מה שכולם עושים במקרה כזה, רופא משפחה ששולח לבדיקת עיניים, שם אבחנו לי קטרקט בשתי העיניים. האמת, באותו רגע חשבתי 'יו, איזה מזל'. עשיתי ניתוח קטרקט בשתי העיניים, ופתאום קלטתי שהראייה החמירה עוד יותר. אני לא מסוגלת לראות כמו שצריך, לא מקרוב ולא מרחוק. למזלי, את הנכדים שלי עוד זיהיתי מקרוב בגלל הריח. לא הבנתי מה קרה, בהתחלה חושבים שזו תקופת ההחלמה, אבל אחר כך מבינים שזה הרבה יותר חמור מזה, לא יכול להיות שאחרי ניתוח שאמור לשפר, נהיה יותר גרוע, ואני מתכוונת לאובדן ראייה בעשרות אחוזים.
"הופניתי לבית החולים מאיר, לד"ר אסף פרימן (ראו מסגרת, א.א), שבדיעבד יסתבר שיהיה הגואל הפרטי שלי. הוא איבחן אצלי מחלה גנטית, שמסתבר כי היא מתפרצת אחרי ניתוחי קטרקט, ובמהלכה קרניות העיניים שלי מתחילות לאבד תאים בקצב מפחיד. למרות שלא יכולתי לראות כל כך, חשתי בדאגה שלו ושל הצוות הרפואי שעטף אותי. הבנתי שמשהו כאן שונה. הם הושיבו אותי, הרגיעו, ואמרו לי בצורה יפה אך ברורה שאני חייבת השתלת שתי קרניות, ושהם מכניסים אותי לרשימה שבה אמתין עד למציאת התאמה של אדם שנפטר שתורם את קרניותיו לשלי. מיד שאלתי, 'מה קורה אם לא מוצאים מהר תרומה שתתאים לי?' והתשובה הייתה חושך מבחינתי, 'אם לא תהיינה קרניות בזמן, תגיעי לעיוורון מוחלט לצערנו'".
וואו רגע מפחיד.
"כן, אני אישה שמחה תמיד, כמו שהבנת, אבל באותן שניות קיבלתי אגרוף כל כך חזק לבטן, אגרוף שגם לווה בדמעות, ותאמין לי שאני לעולם לא בוכה לפני אנשים, אלא רק כשאני לבד, רוצה לשמוח ולשמח גם את אלו שמסביבי. אבל באותם רגעים הבנתי שאני, האישה העליזה והשמחה, שחולה על הנופים המדהימים של הארץ שלנו, שלא יכולה לחיות בלי המרחבים הירוקים שאני רואה כל בוקר כשאני קמה – לא אראה את הילדים שלי ואת הנכדים שלי. דבר כזה היה באותם רגעים מעבר ליכולותיי".
הירוק היום ירוק מאוד
אבל לא אישה כשולי זוהר, אופטימית מטבעה, תיתן למרה השחורה להשתלט עליה: "מיד כשיצאתי מבית החולים, הייתי עם בעלי כמובן, אמרתי לעצמי שאני מתגברת על זה ויהי מה. ידעתי שאני צריכה להמתין בתור, וזה יכול לארוך תקופה ארוכה מאוד, ידעתי שבינתיים אני כמעט ולא רואה כלום, אבל אמרתי 'עם מה שיש אני אשמח'. ואולי החשיבה החיובית הזו, המוטו שמנחה אותי בכל חיי 'תחשבי טוב יהיה טוב', הוא מה שגרם לכל הניסים שבאו אחר כך".
אלו ניסים?
"תוך שבוע, ממש באורח פלא, מתקשרים אליי מבית החולים מאיר ואומרים לי שמצאו קרנית לעין שמאל שמתאימה לי. בהתחלה לא האמנתי, וגם הם אמרו שזה נדיר, אבל זה מה שקרה. תוך שבוע כבר הייתי בהכנות לניתוח והשתילו לי את הקרנית".
ידעת של מי?
"אמרתי בהתחלה בבדיחות הדעת שאני מקווה שהתורם היה בלונדיני עם עיניים כחולות, אבל לא, הם לא נתנו לי את השם, אמרו שאסור להם. מאוד רציתי להכיר את המשפחה של הנפטר, להודות להם שהחזירו לי את התקווה לראות לפחות בעין אחת, אבל הם סירבו בכל תוקף".
כפי שנדרש, המתינה זוהר שנה שלמה של החלמה אחרי השתלת הקרנית בעין: "פחדו מדחייה. הייתי בהרבה בדיקות, אבל למרות הגיל ולמרות הסבירות הנמוכה, הקרנית נקלטה היטב בעין".
אחרי שנה הודיעו לזוהר כי מכניסים אותה שוב לרשימת המתנה, הפעם עבור קרנית בעין ימין: "הייתי פחות לחוצה ונתתי לזה זמן, מה שנקרא, כמה פעמים יכולים לקרות ניסים? אבל אז בכלל נפלנו מהרגליים. אחרי שלושה ימים בסך הכל טלפון מבית החולים: 'מצאנו לך קרנית מתאימה לעין ימין, תתכונני'. הייתי ברקיע השביעי, לא האמנתי שאחרי כל הסאגה והחודשים האיומים של אובדן הראייה, וההתנהלות הקשה במשך השנים, נפשית ופיזית, אני הולכת להיות אישה שרואה יותר טוב מכל אדם סביר בגילי. אני, שמגיל שבע לא יודעת מה זה לקרוא בלי משקפיים, שאני אראה לגמרי? זה לא נתפס אצלי".
בעינה הימנית של זוהר הושתלה הקרנית, ובוצע בה במקביל גם ניתוח קטרקט. היא החלימה לגמרי, והיום, כשהיא מקפצת בין חוג אחד למשנהו, קוראת ורואה הכי טוב את כל מה שיש לעולם להציע, היא מסכמת: "הירוק הרבה יותר ירוק, החיים הרבה יותר יפים. הזוהר שניסיתי כל חיי להקרין עכשיו קורן מעיניי, והאמינו לי שהחיים יפים".
קראו גם >>>>
__________
"כרופא, להצליח להחזיר לאנשים את היכולת לראות זו הרגשה נפלאה"
ד"ר אסף פרימן, מנהל שירות הקרנית במחלקת העיניים של מרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית, מספר: "שולי זוהר הגיעה אלינו עיוורת כמעט לחלוטין – היא סבלה מעיוורון מלא בעין אחת ובעין השנייה הייתה על גבול העיוורון. היא סבלה משתי בעיות בשתי עיניה: הן מקטרקט והן ממחלת פוקס, הפוגעת בשכבה הפנימית והדקה של הקרנית, שהאחראית על השקיפות שלה.
"תחילה טיפלנו בעין שמאל. היא עברה הליך בצורה מדורגת בשני שלבים, השתלת קרנית ולאחריו ניתוח קטרקט. לאחר שהחלימה, ערכנו ניתוח בעין ימין במהלכו גם השתלנו קרנית וגם טיפלנו בקטרקט. לשמחתנו, היא החלימה מאוד יפה עם שיפור ניכר בראייה – כמעט 90 אחוז בשתי העיניים יחד – מדובר באחוזים מאוד יפים.
"כרופא, להצליח להחזיר לאנשים את היכולת לראות זו הרגשה נפלאה. בדיוק עבור הרגעים האלה אנחנו עובדים ולומדים כל כך הרבה שנים. מרגש אותי לראות אנשים שיכולים לשוב ולראות ולממש כל אחד את האהבה שלו – חלקם מתרגשים מהיכולת לראות סוף סוף את הנכדים, חלקם מהיכולת ללכת להצגה או לסרט ששנים כל כך רצו לראות, חלקם יכולים לשוב וליהנות מחוגים כמו ציור או פיסול. זה באמת מרגש ומדהים".
