חנה פישלוביץ: "קשה לי להיות לבד"
חנה פישלוביץ מהוד השרון תציין בפברואר הקרוב את יום הולדתה ה-97. היא נולדה בהונגריה, לאחר פלישת הנאצים במרץ 1944 גורשה עם משפחתה מביתם ברכבת. לאחר שהפרטיזנים פוצצו את המסילה המשיכה ב"צעדת המוות" עד למחנה מאוטהאוזן באוסטריה, שם הייתה עדה למותם של עשרות אלפי יהודים. כשהצבא האמריקאי הגיע כדי לשחרר אותנו החיילים היהודים פרצו בבכי למראה ערימות הגוויות. לאחר המלחמה שהתה במחנה עקורים בגרמניה, עלתה לארץ ב-1 בינואר 1948 בספינת דייגים שהצליחה לחמוק מהבריטים והבריחה את המעפילים לחוף נהריה.
קראו גם >>>
בגיל 28 נישאה לשמואל, אף הוא עולה מהונגריה, ושניהם הביאו לעולם שני ילדים שהביאו להם שתי נכדות. במשך השנים עבדה חנה כעוזרת גננת, ולהוד השרון הגיעה לפני כעשר שנים לאחר שבעלה נפטר. למרות גילה, היא חיה לבדה בדירתה, ללא עזרת מטפלת, ומנהלת חיים עצמאים. היא מבלה חמש פעמים בשבוע במועדון גיל הזהב "יקינטון" שם היא גם אוכלת ארוחות בוקר וצהריים, עוד פעמיים בשבוע היא מבקרת במועדון נטעים, ואחת לשבוע היא נפגשת בקפה "אירופה" עם ניצולי שואה. "קשה לי להיות לבד, אני זקוקה לחברה, לכן אני אוהבת ללכת לשם, אבל כולם יותר צעירים ממני ואין לי בכלל חברות בגיל שלי".
בלילה היא סובלת מנדודי שינה, ומתעוררת כבר בארבע בבוקר. כשסיפרה על כך לרופאה בדימוס שישבה לידה במועדון, המליצה לה הרופאה לקחת כדורי שינה, "אמרתי לה שיש שלי אלרגיה לכדורים, לקופת חולים ולרופאים", מתבדחת חנה, "ברור שעדיף להיות צעירה יותר ובריאה יותר, אבל אני אף פעם לא אומרת שאני לא מרגישה לא טוב. וברוך השם אני לא חולה. בכל מקום אני מקבלת הרבה 'כל הכבוד' אבל בשביל כבוד צריך לעבוד".
לאה רייכרט: "אופטימיות תמיד"
לאה רייכרט מרמת השרון ציינה לפני שבוע את יום הולדתה ה-95. היא נולדה בפולין, אחרי פלישת הנאצים עברה עם משפחתה לגטו לודז'. באחד הלילות אמה ואחיה נעלמו והיא נותרה רק עם אביה. כשהגטו פונה הם נשלחו לאושוויץ. כשהגיעה לשם היא הופשטה בקור של מינוס שלושים מעלות וראשה גולח. אחר כך הופרדה מאביה, שנשלח להשמדה, והיא נשלחה לעבודות כפייה ותפרה מגפיים לחיילים הגרמנים.
לאחר המלחמה עלתה לארץ באוניית המעפילים אקסודוס שנלכדה על ידי הבריטים והוחזרה לאירופה. כשעלתה לארץ בפעם השנייה פגשה את אחותה אחרי פרידה של 10 שנים, והכירה את בעלה אדם. במהלך השנים עבדה במפעל להרכבת מקררים, במפעל לגרביים ובחנות שק"ם. היא אם לבן אחד, סבתא לארבעה נכדים ושלושה נינים. בעלה נפטר לפני כמעט 40 שנה. היא עברה לגור בבית בנה ברמת השרון לפני כשש שנים, לאחר שלא יכלה עוד לחיות בדירתה בשל מצבה הבריאותי (נעזרת בכיסא גלגלים ובהליכון). בשל מחסור במטפלות זרות היא מטופלת על ידי כלתה.
היא מרבה לבלות עם בני ובנות גילה במועדון של ניצולי שואה ברמת השרון, משוחחת ומשחקת דמקה ורמי עם המתנדבים הצעירים, ובבית מקשיבה לספרים מוקלטים. לשאלה איך היא מרגישה היא משיבה: "יחסית לא רע". על האופטימיות והחשיבה החיובית שלה מעיד גם המוטו שלה: "כל יום הוא נס משמיים".
קלרה הרשקוביץ: "גם מחר תזרח השמש"
לקלרה הרשקוביץ מהרצליה כבר מלאו 91 שנים, אם כי רשומה במרשם התושבים כבת 89 בלבד. "כשהייתי במחנה המעפילים בקפריסין הבריטים התירו את עלייתם של ילדים עד גיל 15. אני כבר הייתי בת 17, אז הפחיתו מגילי שנתיים וכך רשמו אותי בארץ".
קלרה נולדה ברומניה, בשנת 1941 ברחה עם בני משפחתה ברגל לאוקראינה. כל משפחתה נספתה בהפצצה. רק היא נותרה בחיים וצעדה לבדה ביערות עד שהגיעה לרפת של משפחה נוצרייה. אם המשפחה נתנה לה פרוסת לחם, ואחר כך החליטה לגדל אותה בביתה, לצד שלושת ילדיה. שנה וחצי קלרה התגוררה שם וסייעה בעבודות הבית. אף אחד לא חשד בילדה הבלונדינית שהיא יהודייה. לאחר תום המלחמה היא נאספה על ידי נציגי הג׳וינט ונשלחה לבית יתומים. בהמשך הועברה לבית יתומים אחר בבוקרשט, אומצה על ידי משפחה אומנת ואחרי ארבע שנים הפליגה לארץ באוניית מעפילים בלתי ליגאלית שנלכדה על ידי הבריטים וגורשה לקפריסין, אחרי שלושה חודשים עלתה קלרה לארץ, נשלחה לקיבוץ משמרות שם הכירה את בעלה יעקב, שנפטר לפני 11 שנה.
היא אם לשלושה, סבתא לשמונה נכדים ו-10 נינים. מזה 25 שנה היא מתגוררת באותה דירה הרצליה, בריאה, עצמאית, נעזרת במטפלת ובמקל הליכה, מבקרת במועדון הגמלאים, מתעמלת, רוקדת, ונפגשת בקביעות עם שמונה חברות בנות גילה בבית קפה. "לחשוב שגם מחר בבוקר השמש תזרח" – זה המוטו של חייה.
