"אמן של מילים ומחשבה": העיתונאי, השדרן, הפרשן והסופר האהוב אלעד זאבי מכפר סבא הלך לעולמו בסוף השבוע לאחר מאבק במחלת הסרטן והוא בן 42 בלבד. זאבי ז"ל עבד 16 שנים כפרשן בעיתון "הארץ". הוא הובא לקבורה ביום שישי האחרון. . הותיר אחריו הורים, את אשתו אילנית ושני בנים, יובל ורותם.
בשנת 2017 פרסם זאבי יחד עם חברו שרון דוידוביץ' את הספר "נבחרת החלומות", שבו בחרו את 50 שחקני ה-NBA הגדולים בדור האחרון. ב-2021, זמן קצר לאחר שאובחן כחולה בסרטן, פרסם זאבי את ספרו השני עם דוידוביץ', "סיפור אולימפי – 50 הרגעים הגדולים בתולדות האולימפיאדה". בתקופה האחרונה עבדו השניים על ספר נוסף, שהובטח שיפורסם בקרוב.
קראו גם:
שרון דוידוביץ הציג בהלוויה את שני הספרים שאלעד והוא כתבו ביחד - "נבחרת החלומות" ו"סיפור אולימפי", ואז נשא הספד שלא השאיר עין יבשה, בעיקר כשחשף את הטקסט האחרון שאלעד כתב ושלח לו כדי שיכלל כפרק בספר השלישי המשותף שלהם שנמצא בעבודה. המשפט האחרון בו הוא בוקס לבטן: "עכשיו תחזרו כולכם לחיים הנחמדים שלכם, ותחיו אותם במלואם".
"25 בדצמבר 2017. לפני 7 שנים בדיוק הגיעו אל בר בצפון תל אביב למעלה מ-200 איש. הסיבה הרשמית הייתה השקת הספר "נבחרת החלומות", אבל למעשה – הם הגיעו כדי להוקיר את פועלך, יצירתך וכישרונך הרב. 7 שנים ויומיים אחרי – שוב הגיעו מאות לאותה מטרה בדיוק.
"כמו אז, גם היום, יש לכולם כאן שני דברים במשותף: כולנו זכינו להכיר אותך, וכולנו קינאנו אותך. קנאה שלא התביישנו להודות בה. קנאה בכישרון שלך.
"אלעד היה אמן. אמן של מילים ומחשבה. אמן עם נפש של ילד. הוא היה משחק עם נושא, כמו שילד משחק עם חומרי יצירה. הוא היה עף בדמיון הכי רחוק שרק אפשר. מסרטי מאוורל ועד הסנדק, מהארי פוטר ועד מלחמת הכוכבים, מפוקר ועד רסלמניה, משייקספייר ועד אגם הברבורים.
"הייתה לו היכולת הנדירה לשחק עם הכל במוחו המופלא, לערבב ולהגיש לקורא בצורה קולחת, משעשעת, מצחיקה ומרגשת. הוא כתב באהבה וילדותיות על האקים אולאג'ואן ומאנו ג'ינובילי, כמו שהוא כתב ברגש ובהערצה על קארל לואיס או גרג לוגניס.
"הוא לקח חלק מרכזי בשינוי שעברה תקשורת הספורט בישראל והעשיר את תרבות הספורט שלנו כמו שמעטים הצליחו. תקשורת הספורט איבדה את הכותב הכי מוכשר ומקורי שלנו. ואנחנו – איבדנו את האדם הכי טוב שהכרנו.
אם היה ספר שמדרג את "50 המקרים הלא הוגנים בתולדות המחלה הארורה", אתה אלעד היית שם למעלה. בלי שאלה. אתה המייקל ג'ורדן של "הלא הוגן", אתה הג'סי אוואנס של "הלא פייר".
לפני ארבע שנים בדיוק, באמצע העבודה על "סיפור אולימפי", התגלתה אצל אלעד המחלה. את הכוח להילחם הוא מצא במשפחה היקרה שלו, ובמילים. לוח הזמנים היה ברור: שבוע מעניקים לגוף זמן להתאושש מעוד טיפול כואב, שבוע מתיישבים לכתוב. וכל הזמן הראש עובד. בין טיפול לבדיקה, בין זריקה לבחילה, הוא רקח במוחו כיצד לספר על הספורטאית הגדולה בתולדות העם היהודי, או על צד שלא הכרנו בדרים טים. זה היה קשה, אבל הוא כתב וכתב – תמיד באותו חן ושנינות. הכתיבה הייתה בריחה. הוא מצא בה חיים וחיות.
"אבל אני כאן, אלעד, גם כי אני רוצה לבקש ממך סליחה.
לפני שנתיים סיפרתי לך על הרעיונות שלי. "אני אסיים לכתוב ספר על הכדורגל, הרי יש אליפות אירופה, ואז נתיישב לעבוד על פרויקט חדש. מבטיח". הבטת בי חצי צוחק, חצי מתבאס ואמרת "טוב, מקווה שאספיק". "שתוק-שתוק", אמרתי לך. הרי תמיד היית פסימי. היית פסימי כשאמרת שלא נצליח להרים את נבחרת החלומות, כשאמרת שלא נמכור יותר מכמה מאות, שלא תסיים את סיפור אולימפי. ותמיד טעית.
"חוץ מפעם אחת.
"אבל אני רוצה גם לגלות לכם שהייתה לי הזכות לראות את אלעד חי בחודשים האחרונים. חי ויוצר. התחלנו בקיץ לעבוד על ספר נוסף. וברגעים שהגוף אפשר, הוא פשוט פרח. האמן והילד שבו יצאו החוצה והתיישבו מול המקלדת. טקסט, ועוד טקסט, ופתאום 3 טקסטים בשבוע. אבל לא הספקנו, ואני מצטער. מצטער מעומק לבי.
"אלעד, אני מקווה שתרשה לי, לאוזניי האנשים שסגדו לכתיבתך, להקריא את הטקסט האחרון שכתבת. אחרי אלפי יצירות אומנות, לספר לכולם את המילים האחרונות שהאצבעות שלך אפשרו להקליד: "אלן אייברסון היה הרבה ומהכל: מחד, שחקן הכדורסל הטוב בהיסטוריה POUND-FOR-POUND. חוויית צפייה על-זמנית במידה כזו, שאפילו ילדים שטרם נולדו בזמן שדילג מעל טיירון לו בוחרים לשחק עם דמותו ב-NBA2K. מאידך שימש גם כתמרור אזהרה אנושי, שהילתו החביאה תיבת פנדורה גדושה בשדים. "אין גיבורי-על", קבע הפילוסוף הדגול "דדפול", "פשוט יש אנשים קצת פחות דפוקים מאחרים".
"איכשהו, אייברסון הצליח בו-זמנית להיות גם גיבור-על, גם אנטי-גיבור וגם דפוק לא פחות מאף אחד אחר. למזלו, ואולי דווקא למזלנו, את הלבבות הוא שבה כבר בקרוסאובר ההוא על מייקל. עכשיו תחזרו כולכם לחיים הנחמדים שלכם, ותחיו אותם במלואם" אילנית היקרה, אני מבטיח לך – הטקסטים הללו לא יישארו במגירה. אומרים שאדם מת פעמיים. בפעם הראשונה כאשר קוברים אותך, ובפעם השנייה כאשר מישהו אומר את שמך בפעם האחרונה בעולם הזה. כולנו כאן יודעים - אלעד זאבי לא ימות פעם נוספת".
