במשך ארבע שנים הוא חזר עם עבריינים כבדים אל מחוזות ילדותם, הסתובב עם נערים ונערות בסיכון בשבילים הכי מסוכנים שיש, ולמד מהם איך נראה היום-יום שלהם. הוא שמע ובעיקר הקשיב, בחן ובעיקר נטה אוזן חומלת. תכירו את הרב והסופר ליאור אנגלמן, ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא שכתב את הספר "סולם גנבים" שיצא לאחרונה. אנגלמן, ששם לו מטרה לחבר בין הגוונים השונים בחברה הישראלית ומנחה סדנאות כתיבה, יוצא בספרו מגבולות המגזר הדתי אל הזירה הכי רחוקה מזו שבה גדל: זירת המצוקה והפשע.
4 צפייה בגלריה
הרב אנגלמן. "יצאתי לבדוק את השאלה עד כמה אפשר בכלל לשנות גורל חיים מוכתב מראש"
(צילום: יריב כץ)
השיעור שלו
בריאיון מתאר הרב אנגלמן (51) אב לחמישה מכפר סבא, כיצד הוא הגיע לכתיבת הספר, ובעיקר מה השיעור שהוא קיבל במהלך העבודה עליו, שיעור לחיים.
הספר מתאר את גורלו של יודה טייב שגורלו נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אימא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים. אז כיצד, אחרי שהפך לתלמיד מצטיין, למפקד אהוב ולאיש חינוך נערץ, הוא מוצא עצמו מובל באזיקים, הרחק מכל מה שהקדיש לו את חייו?.
אבל לפני הכול קצת רקע: הרב אנגלמן הוא רב דתי לאומי, שימש בעבר גם ראש בית המדרש בישיבת בינות ברעננה. באמתחתו כבר מספר ספרים שמיצבו אותו כאחד הסופרים המוערכים במדינה. בשנת 2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוציא את הספר "כיסופים" הכולל פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף. ב-2010 הוציא את הספר "שקופים" הכולל אוסף סיפורים קצרים\ וב-2014 הוציא את הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע". הרומן זכה להצלחה ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2018 הוציא את הרומן "קשורה בנפשו". בנוסף, הוא כתב יחד עם חנן בן-ארי את השירים ״געגועים לבני אדם״ (בקורונה) ו״למעלה״ (באלבום החדש)..
מה הסיכוי?
אז איך מגיע רב מוערך וסופר מחונן לצאת למסע של ארבע שנים ארוכות למחוזות שכל כך רחוקות מעולמו הרוחני, "יצאתי למסע של התבוננות פנימה, חפה מהצגות. אולי זו הסיבה הלא מודעת שבגללה כתיבה בלתי מתוכננת לקחה אותי ב'סולם גנבים', אל הזירה הכי רחוקה מזו שבה גדלתי", הוא מסביר, "שם בחנתי שאלות יסוד: האם יש לנו באמת סיכוי לבחור אחרת מהמקום שמתוכו צמחנו, האם אנחנו בני חורין להיות משהו אחר, ואיך להתייחס להורים שהאכילו את הילד גם מנה גדושה של מרור? השאלות לכאורה נשאלות עליהן, על דמויות רחוקות מעולם אחר ומורכב, אבל התשובות נמצאות בכל אחד מאיתנו", הוא מסביר.
"את השאלה עד כמה אפשר בכלל לשנות גורל חיים מוכתב מראש, יצאתי לבדוק בארבע השנים האחרונות במחוזות רחוקים מחיי שלי, בחצר האחורית של מדינת ישראל. הלכתי יחד עם עבריינים כבדים אל מחוזות ילדותם, הסתובבתי עם נערים ונערות בסיכון בשבילים הכי מסוכנים שיש, ולמדתי מהם איך נראה היומיום שלהם. איך נראה בית של מצוקה מבפנים, על מה חולמים שם ובעיקר על מה בכלל לא מעיזים לחלום.
"פגשתי נערות צעירות שלא זכו לקבל אהבת אם ואב של משפחה רגילה, והצימאון לאהבה הביא אותן ללכת שבי אחרי מתנותיו וחיבתו של מחזר מהשכונה, לפעמים היה מדובר במחזר ערבי שבשביל אהבתו הן היו מוכנות לוותר על הזהות שלהן. שמעתי מהן איך אהבה כזאת גם מתנפצת ברעש גדול ובכאב, גם פיזי. וההתנפצות הכי גדולה היא של התקווה לזכות באהבת אמת בעולם הזה.
"גיליתי שם אנשים עם עוצמות אדירות שהדרך שלהם להפוך ל'מישהו' בעולם, מישהו שמכבדים ומעריכים אותו, עוברת בדרכים איומות מפני שאיש במשפחתם לא סלל להם מעולם את הדרכים האחרות. ובעיקר פגשתי אנשים שחצבו להם דרך החוצה נגד כל הסיכויים".
אל שם הספר, סולם גנבים, הוא הגיע מאוחר יחסית: "לאורך הכתיבה קראתי לו בכלל בשם אחר 'מה הסיכוי?'. השם הזה הדהד לי את שאלת הסיפור – מה הסיכוי להצליח כשאין מי שיושיט לך יד, מה הסיכוי להצליח כשהבחירה לוותר על העולם שלך היא פעמים רבות גם ויתור על המשפחה שלך. אבל בשלב מסוים התחוור לי שהסיכוי הוא סולם גנבים. הרי איך בנוי הסולם הזה? מאנשים. למראית עין אנשים שמטפסים על אנשים, אבל בעצם אנשים שמוכנים לשלם מחיר כדי שמישהו ייעזר בהם, יעלה, יטפס, ויציל את עצמו.
"לכל אחד מהאנשים שפגשתי במסע הכתיבה שלי, מאלה שנחלצו מהמצוקה ומהפשע, היה לפחות מישהו אחד בעולם שאפשר היה להצביע עליו ולומר: זה גם בזכותו. לפעמים זו אמא, לפעמים אבא, לפעמים אח או אחות גדולים או מורה בבית הספר, לפעמים אפילו סוהר בבית הסוהר שידע לראות אותם אחרת. אבל תמיד היה לפחות מישהו אחד כזה. ולפעמים, ממש כמו בסיפור הדמיוני שנוצר, המישהו הזה שבזכותו אפשר היה לצאת לחופשי היה מוכן לשלם בשביל זה מחיר כבד. אבל בסוף, כמו בכל סולם גנבים, צריך אומץ לטפס".
"דתי בלב"
בשיחה איתו אנגלמן נוגע בנושא המסורתיות, בנטייה להפחית בערכה ונוגע בעצם בשורש שלה: "באתי ממקום שיש לו נטייה לזלזל במסורתיות, לצחוק על הרעיון של 'דתי בלב' וללגלג על האמירה 'אבא שלי היה רב'. אני זוכר נסיעה אחת אחרי שקיבלתי רישיון, בימים שבהם היו מחלקים קלטות של הרב אמנון יצחק בצמתים (קלטות, כמה אני עתיק). הייתי שומע אותן כדי להעביר קצת את הזמן בכיף. באחת הקלטות, מישהו אמר לרב שהוא מסורתי. הרב צחק עליו: מה זה מסורתי? מסור־טי, לוקחים מסור ומנסרים כל מה שלא בא לך לעשות. כולם צחקו. גם אני.
"עכשיו זה פחות מצחיק אותי. למדתי להעריך את החברה המסורתית. את היכולת להרגיש קשורים בעבותות אהבה אל בית הכנסת, אל המסורת, אל הרוח הלאומית, גם אם הקשר הזה לא בא לידי ביטוי כרגע במחויבות טוטאלית למצוות. מדהים איך תוך כדי כתיבת השורות האלה אני ממש שומע באוזניי צעקות: איך אני מכשיר דבר כזה? איך אני מוותר ככה בריש גלי על מחויבות למצוות? אני לא מכשיר כלום ולא מוותר על כלום, רק עומד בהערכה מול חברה אדירה שמזוהה עם שורשיה ומסורתה הגם שלא מצליחה לקיים.
"העולם המסורתי איננו עולם עברייני חלילה, אבל רבים מהעבריינים מכבדים את המסורת, וחלקם רואים עצמם מסורתיים. וכששאלתי כמה מהם לפשר הכיפה בהארכות המעצר, האם נועדה להשפיע על השופט, הם צחקו: אתה באמת חושב ששופט במדינת ישראל מתרגש מכיפה? הם עושים את זה מפני שברגע שהם עומדים מול שופט בשר ודם, הם מאמינים שהם עומדים מול אדם שמישהו מלמעלה מנהל אותו. לא תמיד הרהורי התשובה ייהפכו לתשובה של ממש, מפני שלשינוי יסודי יש מחירים אדירים שבספר אפשר לפגוש רק מעט מהם, אבל אני לא חושב שכדאי לזלזל בהרהורי תשובה".
"צעקה של כאב"
לדבריו של אנגלמן, העיסוק בספר והמסע שהוביל לכתיבתו, מעבר לצד האישי שבו, אם תרצו המשפחתי, גם העלה מחדש אספקטים שונים לגמרי שמדינת ישראל ב-76 שנותיה למדה להכיר אותם על בשרה: "גם את זה פגשתי", הוא אומר, "את הכאב העדתי שעדיין פועם במקומות מסוימים. כאב על חברה יהודית למופת בארצות המזרח - במקרה של משפחת טייב כוכבי הספר, בנים לשושלת מפוארת של רבניה הראשיים של תוניס – חברת מופת שקרסה עם העלייה לארץ וההתערות בתרבות השלטת שלא הבינה לליבה. כשנועה מנהיים, עורכת הספר, קראה אותו לראשונה, היא אמרה שאולי לא כדאי לקרוא להם משפחת טייב, שנשמע כאילו אני מחבר את הפשע עם עדות המזרח וזה גזעני. אולי נבחר איזה שם ישראלי כזה, הציעה. אבל בדקתי, וכמעט כל שמות משפחות הפשע הם מזרחיים. ולא, זה לא גזעני. זה נועד לעורר צעקה של כאב על משהו גדול שפוספס כאן שנים רבות".
איך הספר התקבל?
"מאז הופיע הספר, ותודה לאל ולקוראים - הוא מתקבל בעולם בחיבוק גדול. התגובות מרגשות באופן מיוחד, אנשים שמתבוננים קצת אחרת על הבחירות שעליהם לקחת בחייהם, אנשים שמכירים תודה למקום שבו הם גדלו, ואפילו כאלה שהם בני דמותם של דמויות הסיפור או השכונה שמסביב והצליחו בעזרת הספר להתחיל תהליך של פיוס עם משפחתם ועם עצמם. אני מכיר תודה על כך, אני גם יודע שמיעוט הסופרים במגזר הדתי גורם לביקוש שרב על ההיצע. כלומר זה לא אני ולא כישרוני.
"אני מאמין שתורת חיים היא תורה שכותבת ומתבוננת על כל מרחבי החיים, וצריכים עוד כותבים. אני תולה את החיבוק הזה גם בעובדה שהסיפור מתרחש בזירה רחוקה מחיינו וכך הוא מסיר את מנגנוני ההגנה,. על הכריכה רואים את הכיתוב "סולם גנבים", אבל אני בכלל דמיינתי סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
כאחד ששם לו מטרה לחבר בין הגוונים השונים בחברה הישראלית, מה אתה אומר על הפילוג היום?
"אנחנו עם פצוע שזקוק לחיבוק גדול זה מזה במקום ניכור ושיסוי, ויש לנו גם הזכות להיות שייכים לעם היהודי, הולכים לחגוג שבועות, אחר שהחריבו את שמחת תורה האחרון, כדאי להיזכר במכנה משותף העתיק שלנו".
קראו גם:
סולם גנבים - שער הרחמים
"סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות – אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות", נכתב על הספר, "אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים. זהו רומן רב תהפוכות, המלווה את גיבורו במורד חבלים שנופלים ובמעלה סולמות שראשם מגיע השמימה. עלילתו מציבה בפני הגיבור, בפני שלל הדמויות הבלתי נשכחות המקיפות אותו ובפני הקוראים, שאלות הרות גורל: מהי הדרך שבה מוליכות אותנו כוונותינו הטובות, ומה הסיכוי שלנו להיחלץ מכלא הפחדים שלנו? התשובות שהרומן מספק מבקשות לשחרר את הדמויות והקוראים כאחד מבית האסורים והאיסורים שנבנה מלבני העבר ולפתוח במפתח הלב את דלתו של שער הרחמים".
